1. מיתרים בקרקע וממעל
יוצרים מנגינות מתוקות;
מיתרים על גדותיו של הנחל
שם נפגשות ערבות.
יש מוסיקה לאורך הנחל
כי אהבה שם עוברה,
אדרתה מכוסה בפרחים בהירים,
עלים כהים בשערה.
הכל מתנגן ברכות,
בראש מורכן לנעימה,
ותועות אצבעות בקלילות
על פניו של כלי-נגינה.
2. גולשים דמדומים מצבעי אחלמה
לעמקו של כחול מתכהה,
הפנס בבערה ירוקה עמומה
את עצי-השדרה מעטה.
הפסנתר הישן מנגן נעימה
רוגע, אטי ורונן;
היא שחה מעל לקלידים הצהובים,
ראשה לכיוון זה נרכן.
הרהורים בישנים, יד ועין פרושות בחומרה
נודדות בתופרן תך-צלילים -
גולשים דמדומים לכחול עוד כהה
שצבעי אחלמה מאירים.
3. באשמרת זו כשעל הכל שורה מנוח,
הו, צופה רקיעים שרוי כך לבדך,
האם הנך שומע את רוחות-הליל ואת האנחה
של מיתרי-נבל המנגנים לאהבה לפתוח
את שעריה החיוורים של הזריחה?
האם כשעל הכל שורה שינה,
הנך ער להקשיב לנבלים הענגים
המקדמים את פני האהבה בנגינה,
ולרוחו של שר-הליל אשר באנטיפון עונה
עד שצללי הלילה נמוגים?
נגנו כך עוד, בני-נבל נסתרים, לאהבה שברקיע
דרכה זוהרת בשעה זו כשבאים
והולכים אורות רכים,
מוסיקה רכה וענגה ברוח המגביה
ובמוך הרגבים.
4. כשבן-כוכב בישן כך בשמים מתנהל
רב-ענוה, ללא תקוה,
שומעת את בעד הערב העצל
אחד שאל מול שערך נושא שירה.
רך שירו מטל-בקרים
והוא עומד לפתחך להשכים.
הו, חדלי משקוע בהזיות
כשהוא קורא בדמי-הליל,
וגם מהרהר: מי עשוי זמר זה להיות
ששירו על לבי נופל?
מכירך דרך זו, שירת המחזר,
זה אני אשר אותך בא לבקר.
6. בחיק החמוד הזה לו אשאר
(הו חמוד הוא וחנו כה רב!)
אף רוח-סער בו אותי לא תבקר.
בגלל רוחות קודרות-משב
בחיק החמוד הזה לו אשאר.
לו אהיה לעד בזה-הלב
(הו ברוך אני נוקש וברוך בה מפציר!)
שם יפול במנת-חלקי רק בטחון שלו.
מה ינעמו רוחות סגריר
על-כן לעד אהיה בזה-הלב.
7. אהובתי בסות קלילה
בינות עצי-תפוח שטה,
שם צפרירים מלאים כמיהה
להתרוצץ בצותא.
שם, מקום בו רוח לחזר ממתנת
אחר עלים רכים
אהובתי הולכת אט, רוכנת
אל צלה על הפרחים.
ואי רקיע הוא קבעת תכלת
ממעל ארץ שוחקה,
אהובתי שחה רוחפת
מגביהה שמלתה בכף-יד ענגה.
14. יונתי, משוש-חיי,
עורי-נא, עורי-נא!
טל-הליל על עיני
ועל שפתי נח.
רוחות-ניחוח תופרות
מן האנחות מנגינה:
עורי-נא, עורי-נא,
יונתי, יפתי-האחת!
מחכה אני ליד האלון,
אחותי, אהבתי.
חזה לבן של היונה,
חזי ליצועך יהי.
הטל המכסיף נח
כמו צעיף על ראשי.
חמדתי, יונתי הנאוה,
עורי-נא, עורי-נא!
17. משום שקולך היה לצדי
נתתי בו דווי,
משום שאחזתי שוב בידי
את ידיך.
אין מלה או מחוה
שיוכלו פיוס להביא -
הוא זר לי עתה
זה שהיה חברי.
18. הו אהובה, שמע-שמעי
כי ספור אהובך הוא;
האדם עצב יהי
כשרעיו יאכזבוהו.
כי אז ידע
רעיו כוזבים הם
ולמעט אפר
יוביל מוצא-פיהם.
אך אחת אליו
ברוך קרבה
וברוך תחזר אחריו
בנתיבי-אהבה.
ידו תחתי חזה
הצח והעגול;
כך הוא אשר היה עצב
אל השלוה יצלול.
|