מבוט נולד בכפר קטן ונידח, בעמק שליו בשולי ממלכת האנשים.
יערות מוריקים עטפו את הכפר במעטפת מגוננת, וההרים הנישאים,
עטויי הערפילים, הקיפו בהוד והדר. פלגי מי הרים צלולים הרוו את
אדמת העמק.

דברים נעו לאט, במקום שכוח אל זה. העונות התחלפו לאיטן , שלגים
נערמו ואז נמסו, שוטפים במורד ההרים. הטבע שקק חיים. סמורים
וסנאים נברו בעלים ובשיחים שכיסו את אדמת היער, להקות זאבים
מזדמנות נשאו את קינתן במורדות ההרים, ודובים חומים, אדירים
ומעוררי יראה הקיפו את העמק בקבוצות קטנות .

הטבע בעמק נע במעגלי המוות והחיים, סוחף איתו את אנשי הכפר,
בלידותיהם ובמותם. אך באנשי הכפר, בניגוד לאותו נוף, לא הייתה
שלווה.

בני האדם לא היו לבדם. באותה תקופה נושנה, שברירי קסם עוד
נותרו באוויר העולם. אנשי קסם הילכו ביערות, לעולם לא מתערבבים
עם בני האדם. כנראה חששו, כי כוחות קסמיהם הקטנים יכלו אומנם
להביא מרפא ללב דואב,  לגרום לעץ לקרוס תחת נטל פירותיו הרבים,
ולהרגיע רוח כועסת בלב סערת שלגים, אך היו חסרי אונים נגד
רומחי האדם, סכיניו ושנאתו.

הקסם עמד לחלוף מהעולם. האנשים רבו ושגשגו, ושוכני היערות
המסתוריים והקסומים הלכו והתמעטו.
פרוות דוב הוסיפה כבוד רב לגבר האמיד העוטה אותה, סימן לגבורתו
וגברותו, וכך גם גולגולות קטנות, שחורות, מעוטרות בנוצות
עורבים שחורים, שנלקחו מאמתחותיהם של שוכני היערות הטבוחים.

איש לא ידע לומר מדוע היו הדברים כפי שהיו, מדוע בני הכפר הרגו
וחמסו כל יצור יערות שנקרה בדרכם. יתכן שלא ראו בהם בני אדם,
אלא עוד חיית טרף שיש לצוד או לאלף. ליצורי היערות היה אותו גו
שביר, כמו לבני האדם, אותו מבנה לסת, אותה הליכה זקופה על שתי
רגליים. אולם עורם היה אפרפר וחיוור, עיניהם היו סגולות
ומוזרות בצורתם, קומתם קטנה ודיבורם בלתי מובן לאוזן אנושית,
ושמועות הילכו לגבי יכולתם העל טבעית והזדונית. וכל אלו חרצו
את דינם של אותם יצורי הקסם להכחדה.

מבוט היה פעוט חזק וגדול. אמו התפתלה מכאבים על המחצלת בצירי
הלידה הקשים והממושכים, בעוד המיילדת חמורת הסבר מצווה עליה
לדחוף, ולבסוף הוא הגיח לאוויר העולם, מלוכלך כולו אך איתן.
לאחר שחבל הטבור נחתך ונקשר במיומנות, הוא פלט קול בכי חזק,
נושם במלוא ריאותיו הקטנות אויר צח.
לאחר דקות מספר, כשאימו המותשת אימצה אותו, נקי ובוכה, אל
חיקה, היא יכלה לחוש בפעימות ליבו החזקות מבעד לעורו. היא
ליטפה את ראשו, עליו היו כבר ניצני שיער. "איזה ילד חזק אתה"
לחשה לו ברכות.

מבוט נהיה לתינוק מגודל, שבגיל שלוש עקב אחר אחיו הבוגרים
למגרש המשחקים, ובעט בכדור הממולא חזק כל כך, עד שניאותו להניח
לו לשחק עימם מעתה ואילך.
הוא גדל להיות ילד גדול ומוצק. ניכר היה בו שלא ניחן בחשיבה
מהירה או בחוכמה מיוחדת, אבל כיבד את משפחתו, היה חביב לכולם
ועשה את עבודות הכפר, הקלות כקשות, בנאמנות והתמדה, ועל כן זכה
בחיבה ובהערכה בקרב בני הכפר. הקשישות היושבות בפתחי הבתים היו
רואות אותו ומחייכות בסיפוק, אומרות אחת לשנייה בפה מחוסר
שיניים, שהנערה שתזכה בו תהיה המאושרת בכפר.

מבוט רכש חברים מעטים בלבד מבני גילו, בעיקר בקרב הילדים
החלושים והקטנים שזכו להגנתו מפני בריוני הכפר, והיה רחוק
להיות האהוד שבילדים. הוא לא היה שנון כלל וכלל, ובדיחות בפיו
איבדו את טעמן המקורי. היה כורח להסביר לו דברים שנראו פשוטים
וברורים לרוב בני גילו, ועל כן הנערים המוערכים של הכפר,
והנערות היפות והנבונות, התייחסו אליו באדישות מעורבת בחמלה.

הוא היה ילד בודד. חיוכו ,שנראה לכולם אווילי, הסתיר תוגה
שנתחפרה ושכנה בו, בלי שהבין את שורשיה. הוא אהב את הוריו
ואחיותיו, אך אנשי הכפר גרמו לו לתחושה לא נוחה.

.

בימי הקיץ, כשהיה מסיים לעבוד בשדה, בעידור, או בניכוש, .ונותר
היה זמן פנוי בידיו, היה הולך ומטייל ביער לבדו, עד רדת החשיכה
ולעיתים רבות גם לאחריה.
היער צפן בחובו הרפתקאות לרוב, והיווה עבור מבוט הקלה זמנית
מאווירת הכפר המעיקה. כשטייל, חיות יער קטנות ומהירות היו
נמלטות למשמע צעדיו, מתחבאות בתוך שיח מזדמן, ומבוט, בהתלהבות
של ילדון, היה יורד על ברכיו וזוחל, מנסה לראות את אותן בריות
פרוותיות, הבוהות בו בעיניים שחורות מנצנצות מעמקי השיח.
הוא היה מקושש זרדים וענפים יבשים, מדליק אותן בעזרת תערובת
זרחן ועפר ששימשה להדלקת מדורות, ולנוכח האש הבוהקת, ריח העשן
והשמיים המחשיכים מעל ראשו, הוא היה מתעטף בשלווה, ונותן דרור
לדמיונו.
בדמיונו הוא היה מגלה של ארצות נסתרות, לעיתים ראש כפר הנלחם
באויבים נוראים ומזוויעים (שאותם אף לא יכול היה לדמיין),
לעיתים יכול היה לעשות קסמים. היו אלו הרגעים היפים בחייו.

המקרה שאירע, אירע באחד מימי הקיץ המאוחרים, הגובלים בתחילת
הסתיו. מבוט היה כבר בן שלוש עשרה, אך נראה מבוגר עוד יותר.
גובהו היה כשל גבר, ופלומה רכה של שיער שחור החלה צומחת מעל
שפתו העליונה.
הלילות נעשו קרים, ושמש הצהרים איבדה מעט מחומה. מבוט כבר לא
בילה לילות ביער, מאחר שהיה קר מדי, לח ולא נעים כלל וכלל. עתה
העדיף לטייל ביער בשעות הצהריים, שעות בהן השמש פיצתה על
קרירות האוויר והרוח  הצוננת הנושבת.
באותו יום, הוא פסע לאיטו בינות לעצים. עלי היער החלו להצהיב,
והיו נושרים לאיטם, מכסים את הקרקעית במרבד אדמדם. העננים כיסו
את השמים, והאור היה אפור. עצב אחז בליבו של מבוט, והוא השתרך
בלב כבד.
הוא הרחיק לכת. לא הייתה עבודה רבה בכפר באותו היום, ורשאי היה
להיעדר ארוכות.
לבסוף, נוכח שהוא רחוק מהכפר וכבר עמד לסוב על עקבותיו ולצעוד
חזרה, כשקולות מוכרים עצרו בעדו.
הוא עצר, והתאמץ להקשיב.  

קולות של אנשים, מתווכחים בקולי קולות לגבי משהו. קולותיהם של
נערים שעלו ובאו מאחורי קבוצת שיחים לימינו. כעבור רגעים
ספורים, חדרה להכרתו ההבנה שהוא מזהה את הקולות. לבו נפל
בקרבו. הקולות היו שייכים לשלושה נערים מהכפר, מבוגרים ממנו
בשנתיים, שהפילו את חיתתם על ילדי הכפר.

למבוט אף פעם לא הציקו ילדים מבוגרים. מראהו הרחב וחוסנו
הגופני מנעו זאת. ולכן, יחסו של מבוט כלפי הבריונים השונים
בכפר היה של בבוז מלווה בדחייה. הוא לא פחד מאף אחד- אבל פחד
מהנערים האלו. בעיניהם ראה פראות עמוקה ונצורה, שלא ראה
בעיניהם של הפרחחים האחרים, והיא העבירה צמרמורת בעורו.
מבוט שמר על שקט. הוא ידע שעליו ללכת משם, היה מסוכן להישאר,
אפילו עבורו. והוא היה הולך, לולא אותה יבבה קטנה שבקעה
מהשיחים, וגרמה לו להחוויר באימה.
בכי של ילדה קטנה.  

משהו פקע במבוט. הוא דהר אל תוך השיחים, נשרט מהענפים, צועק
במעין כעס הרווי באימה רצופה, רומס את כל מה שבדרכו, עד שראה
את הנערים.
המראה שנגלה לו היה מבהיל. צרור אנושי קטן ומכוסה סחבות שכב
על הקרקע, מכוסה כתמי דם. הנערים עמדו מעליו, מרוכזים בו,
מיוזעים ומשולהבים, אלות ומוטות בידיהם.

יתכן שגורם ההפתעה הוא שאיפשר למבוט להבריח את הנערים, יתכן
שזו החימה בה נופף באגרופיו הקמוצים לכל עבר. ואולי קיננה
עדיין בנערים טיפה של בושה, שגרמה להם להרים את רגליהם ולברוח
משם, בלי להיאבק יותר מדי, בלי להבחין שתוקף, למרות גובהו, הוא
נער צעיר מהם.

מבוט נותר לבדו, מתנשף בכבדות. הדמות על הקרקע זעה ופלטה יבבה
נמוכה. קבס עלה בגרונו,והוא לא הצליח להביא עצמו להתקרב אליה.
מוחו ניסה להבין בקדחתנות מה אירע הרגע, ומיהי הילדה ששמע.
הדמות זעה פעם נוספת, ופניה נחשפו. הפנים היו חבולות ונפוחות,
האף דימם.
לרגע חשב שזו באמת ילדה, אבל ילדה מוזרה. קטנה מאוד, אך פניה
האפורות בוגרות כפני נערה. עיניים גדולות וסגולות מצמצו אליו
ממעטה של שיער שחור פרוע.

לבסוף אזר אומץ ורכן לעברה. היא נרתעה. הוא הוציא נאד מים
מתיקו הבלוי, והניח את זה לידה. היא לא הגיבה, לא שתתה.
הוא שאל אותה לשמה.
היא לא אמרה דבר. היא שכבה שם, מכווצת כולה, ידיה אוחזות בחזקה
בחפץ מעוגל וקטן. גולגולת קטנה, שחורה.
מבוט ראה את הגולגולות האלה היכן שהוא מקודם. מאיפה, הוא לא
הצליח להיזכר, אולי בביתו של מישהו? אבל למה שלמישהו תהיה
גולגולת בבית... הוא נשף אויר ברעש, כשהבין במה מדובר. יצור
קסם, אמיתי וחי, שכב על הקרקע.

הוא נשאר לצידה שעות ארוכות. היא שכבה, בלי לזוז, שקטה מאוד.
הלילה ירד, וצינת הלילה הרעידה את גווה. הוא הוריד את  עליונית
הצמר שלו וכיסה אותה בקפדנות. היא הסתכלה עליו, עיניה החזירו
ניצוץ של אור כחלחל. היא לא פלטה הגה.

למבוט היה קר מאוד, הרעב הציק לו. הלילה נעשה עמוק ואפל, ופלח
הירח הוסתר על ידי עננים. הוא קם, ופינה חלקת קרקע , עליה זרה
ענפים. רוב הענפים היו לחים מטל, והמדורה שהצליח להדליק לבסוף
הייתה קטנה, והפיקה יותר עשן מאש.

הוא נרדם.

הוא התעורר באפלוליות הכחולה של תחילת השחר, אפר בלבד נותר
מהמדורה. הוא היה קפוא וגופו דאב.
הוא מצמץ בהפתעה שהבחין במתרחש סביבו. אנשים רבים עמדו, מקיפים
אותו, חלקם נחבאים בעלוות העצים, אחרים עומדים חשופים מול
עיניו. הם בהו בו, קטנים ואפורים, שיערם מדובלל ובגדיהם סחבות.
הוא הסתובב לעבר הילדה הפצועה, אך רק ענפים שבורים ודם קרוש
נותרו במקום בו שכבה.
האנשים הבחינו שהוא התעורר, ופצחו בשיחה מוזרה ומתנגנת. לבסוף,
אישה קטנה ניגשה אליו והניחה גולגולת שחורה וקטנה לצידו. אולי
היה זה תעתוע של החשיכה,  אבל עיניה נדמו למבוט-בוט-בוט לחות.

לאחר ימים אחדים, מבוט היה כבר בטוח בכך שנפלה בידיו עוצמה
רבה. הגולגולת הקטנה לא הייתה רק קישוט,עצם דתי ועבש. הגולגולת
חייתה בידיו. בחשיכה, נוגהה הצהבהב האיר את דרכו, דבריו השתקפו
באורה, היא מעודדת, מסכימה, או זועמת ופגועה. משאלותיו התגשמו
דרכה.

הוא לא היה מאושר. מאז אותו המקרה ביער, חוסר הנוחות שחש בכפר
עלתה והפכה לדחייה כלפי הכפר ומנהגיו .שלושת הנערים התהלכו
בכפר בראש מורם, שאננים, חייכניים. הוא תיעב אותם.
אמיתות שאף פעם לא ראה, צפו ועלו עתה, לאחר ההרפתקאה ביער,
לאחר שקיבל את הגולגולת.עיניו נפקחו לראות שפלות ואיבה בקרב
האנשים שסבבו אותו, דברים שלא היה מודע להם מלפנים.
הנוגה הצהבהב חדר לעיניו, והוא צפה דרכו.

באביב, היבול בחלקת משפחתו היה העשיר מכולם. אחותו ילדה את בנה
בכורה, לאחר עקרות רבת שנים, ילד יפה ופיקח. אימו הקשישה חשה
בטוב, כפי שלא חשה כבר זמן רב.
הקיץ היה חמים,  והחורפים נוחים יחסית.

מבוט ביקש, הגולגולת הייתה צייתנית.

משפחתו וכפרו הלכו ושגשגו אך מבוט הלך ושקע. הוא ביקש את הטוב
ביותר לאנשים, מצפה שהדבר יעורר שינוי, מקווה שלבבות האנשים
יקרינו רוך, חיבה, אהבה, אך נכח, כל פעם מחדש, שרוב האנשים
נותרו בחולשותיהם ומאוויהם הקטנוניים.
"אני ראיתי איך מתה ילדה קטנה בגללך" הוא זעק בתוכו, אך ידע
שאין איש מוכן לשמוע לו.
הוא פנה ליערות פעמים רבות יותר ויותר, מנסה למצוא שלווה, אך
ללא הצלחה. לעיתים, חיפש אנשי קסם, מישהו שיסביר, יבהיר, מקום
שבו ימצא בית.
הוא לא ראה אותם.

"למה שלא תעזרי לי למצוא אותם?" הוא ביקש מהגולגולת שלו, לא
אחת. היא המשיכה לזרוח בשלווה, לא מסגירה דבר, לא עוזרת.

בקיץ, פחד רחש בו לפתע פתאום. הגברים של הכפר עמדו לצאת למסע
ציד.
"לצוד מה?" שאל את הגולגולת.
אין תשובה.

הוא שאל זאת את הגברים. "חזירי בר" הייתה התשובה השגורה בפי
כול. לבו פרפר בתוכו, מרגיש בשקר.

ביקש, שייקחו אותו איתם.
"אתה צעיר מדי" אמרו לו וטפחו על שכמו.
הוא התחנן וביקש, אך רק עורר את חמתם של הגברים. רבים החלו
רואים בו משונה כבר מלפני זמן רב, ולא ששו בקרבתו.
כשיצאו, מבוט ניסה לעקוב אחריהם, אך איבד את עקבותיהם לאחר
יומיים. בדמעות של ייאוש נשכב על קרקע זרה, ובכה ארוכות. לקח
לו שלושה ימים נוספים לשוב.

עברו שלושה שבועות, והציידים שבו, נושאים בשר איילים וחזירי
בר. פניהם קרנו מגאווה. הילדים כולם התאספו מסביבם, ברחבת
במרכז הכפר, בוערים מהתרגשות. לאחר שהגברים סיימו להציג את
מגוון הבשר שהביאו עימם, הם הוציאו והראו לכולם גולגולות
שחורות, קטנות, רבות.

מבוט לא נכח באותו המעמד. הוא עזב, ימים מספר לפני זה. אורה של
הגולגולת דעך לאיטו, וזה סיפק את ההוכחה החותכת לכך שפחדיו
התאמתו.
הוא הלך, כי דינם של אנשי הקסם נחרץ, ואת ימי גסיסתם רצה לבלות
בקרבם.
הפעם הוא ימצא אותם.

הוא ביקש מהגולגולת הדועכת משאלה אחת אחרונה.

החורף שהגיע היה הגרוע ביותר שזכרו תושבי הכפר מעולם. הסערות
ומפולות השלגים הפילו חללים בבניהם של האנשים, הרוחות רמסו
ושברו את בתיהם. הכול החל להתפרק. האדמה הייתה קפואה באביב
הקר, ולא נתנה יבול. לאנשים נותר להסתמך על המזון המשומר
מהשנים הטובות. הקשישים חלו בשפעת ונפטרו, רובם ככולם.
האנשים ביכו את אכזריותו של הטבע, ואחר נטלו את מיטלטליהם
ונדדו הרחק מעמק הכפור המקולל. לאחר שנים מספר, לא נשארה נפש
חיה בעמק.

דובים חומים נדדו באזורי הרמה שמסביב, והזאבים ייללו בעצב מול
אור הלבנה. היה זה עמק יפהפייה וקר, שטוף בשלוותו, המושלמת
כעת.