ואני? מה אני עושה ברגעים אלו? בוהה במסך המחשב כמו ילדה מפגרת
ולא יודעת מה לעשות עם עצמי, מה לכתוב. כל מה שעבר לי בראש עד
לפני כמה דקות כשבהיתי בטלוויזיה (נכון מאוד, כמו ילדה
מפגרת...) וראשי לא הניח לי במחשבות עליך, פשוט התנדף או
התבלבל למעין מערבולת מחשבות של צבעים וקולות וריחות שלך
ושלי.
ואני נזכרת בך, אחרי שכל הלילה (או נכון יותר הבוקר, כי
כשחזרתי מהמועדון לביתי, השעה הייתה כבר שש וחצי) שיחזרתי את
החיוכים שלך והמבטים שלך, מנסה ללכוד ברשת זכרוני את אותו
שבריר שניה בו ראיתי אותך לראשונה מזה כחצי שנה וזיהיתי אותך,
איך נפלנו אחד בחיקה של השניה כידידים ותיקים.
ואני נבהלתי. נבהלתי מהעוצמה של מה שמתרחש בתוכי כעת. מצטערת
על שאין ברשותי את מספר הטלפון שלך, רק אי מייל ששלחתי אליו
מכתב קצרצר שבו אני דורשת (מבקשת?) שתתקשר אליי דחוף ורק
אלוהים יודע מתי תראה אותו, וגם כשתקרא - אם לא תחליט לשחק
משחקים, להחזיר לי ולהתקשר אליי עוד כמה ימים, במקרה הטוב.

הלכת ממני במועדון, מותיר אותי לשהות במחיצת ידידי ("חבר שלך?"
"לא, רק ידיד") והשארת אותי חושבת עליך, אבל רק מעט. לאחר מכן
באת פתאום מאחוריי, נצמדת ושנינו רקדנו, כמו בפעם הראשונה
שהכרנו במועדון אחר, בו רקדנו גם ריקוד חושני וצמוד - אותם
ריקודים שגרמו לי לרצות להעמיק את היכרותי עמך. הסתובבתי אליך
וידך החזקה והבוטחת חבקה את מותניי, הצמידה אותי אליך ואילצה
את עיניי להיפגש עם עיניך הננעצות. יותר מכמה מילים לא יכולנו
להחליף תחת המוזיקה האלקטרונית החזקה. רק הספקתי לברר מה קורה
איתך ("איפה החברה שלך?" בציפייה שתאמר לי שנפרדתם; "השארתי
אותה בבית", מה מרה האכזבה) ומה חדש בחייך - הו, כמה החמצתי.
מלבד כמה שיחות במסנג'ר לפני חודשים רבים, אינני יודעת עליך
מעבר לחצי דבר או שניים.

ובין ריקוד אחד למשנהו, ידך הפכה להיות יותר בטוחה בעצמה,
החליקה במורד הגב עד נחיתה רכה על הישבן, עלתה למעלה על הצוואר
ודגדגה, לטפה פנים משתאות, יד עדינה ומפתח צוואר פתוח. ישבנו
למנוחה קלה על ספה קטנה במקום קצת יותר שקט. נשענתי על הצד
ואיכשהו הגעתי אליך. אתה ליטפת את הזרוע, מוללת תלתלים עייפים
עמוסים לעייפה בעשן סיגריות ומועדונים, חיבקת גו תשוש והבטת
בעפעפיי הרוטטים. ואני? כל שיכולתי הוא להתמסר למגעך, להשתוקק
לו כפי שהשתוקקתי פעם, כאילו כל תשוקותיי כלפיך התעוררו מרבצם
באחת, כל מה שהצלחתי להסתיר ולשכוח טוב כל-כך משך חודשים, כל
אותם חודשים בהם בחרתי בגבר אחר על פניך.

איני מצטערת על אף אחת מבחירותיי בחיים. לפעמים אנו מגלים
שבחרנו נכונה, לפעמים בחרנו בדרכים שגויות. לפעמים אין לנו כל
ברירה וכל אחת מהדרכים נכונה בדרכה, או חמור מכך - שתיהן
שגויות.
ראית את "דלתות מסתובבות"?
אז ככה הם החיים. כל צעד ופעולה שאתה עושה מכיל איתו עוד
מיליון דרכים נוספות לחיות את החיים. עם כל צעד כזה, לו היית
בוחר באחר - חייך היו נראים לגמרי אחרת. אולי, מצד שני, הם היו
נראים אותו דבר, כי מה שנועד לקרות - בסופו של דבר יקרה.
אתה מאמין בבולשיט הזה?
אני לא. בעצם, רק כשנוח לי.
אני חושבת עליך, האם טעיתי בבחירתי? איך חיי היו נראים לו
בחרתי בך? לא, אני לא מתחרטת. אם הייתי צריכה להיות איתך, אתה
לא היית עם אחרת כעת, ואני לא הייתי בוחרת באחר.

הרגשתי את נשימותיך על צווארי וכשאני נזכרת בכך, אני מפחדת.
מפחדת מזה שאני חושבת עליך כל כך הרבה, מפחדת שוב ליפול, כי
כשאני מתלהבת כל כך ממישהו, זה אומר שאני צעד אחד לפני
התאהבות, וכשאני צעד לפני התאהבות, זה אומר שאני צעד אחד לפני
קריסה ואחרי הקריסה האחרונה שלי, אינני יודעת אם אני מסוגלת
לעמוד שוב בטווח זמן קרוב כל כך בקריסה נוספת.

האצבעות שלך ליטפו לי את הצוואר, התענגו על כל צמרמורת של
דגדוג ורגישות שהעברת בי, חפרו תחת החולצה וליטפו את הגב
המזיע, התנשפתי בשקע צווארך, דופקי כבד ומהיר אל מול שלך. לא,
איננו אחרי התגוששות מינית סוערת, כי אם רק אחרי ריקוד סוער
ואם אתהה על כך עוד רגע, אבין שהריקוד שלנו היה מעין משחק
מוקדם מעורר.
האצבעות שלך עברו והלכו על עורפי, שערי הוסט אל קידמתי. הן
רפרפו ואז הפכו ליותר ויותר אגרסיביות, ננעצו בבשרי, ציפורניך
השתלחו בו ואני כבר התחלתי לחשוב שזה בדיוק מה שאני מפנטזת על
גברים, על איך הם מעליי ואני חורטת בבשרם ציור של תשוקה
בציפורניי ובאצבעותיי.
העמקת בי את ציוריך עד כמעט חריטה, ואתה שמעת אותי שותקת, אך
לא ראית את שפתיי ננשכות, לא שמעת את ההתלבטות בתוכי האם לעצור
את מה שעומד לגלוש עכשיו למקומות לא בטוחים. התיישרתי במהירות.

"זה כואב", אמרתי לך.
"אני מצטער", השבת, "אבל לא נהנית?"
כן, בטח שנהניתי.
אם רק היית יודע כמה... כמה אני נהנית מהאצבעות שלך היודעות
להיות רכות ומענגות, קשוחות ומכאיבות בכאב ענוג ומתקתק, חשבתי.
הבטתי בך כמה דקות שנדמו בעיניי כנצח, שום דבר מסביבנו לא היה
קיים.  
קרבת ראשך אליי, ידעתי שזה בשביל נשיקה ואני הסבתי ראשי
באלגנטיות הצדה, בדיוק כפי שעשיתי מספר פעמים נוספות לאחר מכן,
כשלא התייאשת. לא הייתי מסוגלת להתנשק איתך, לא כשאני יודעת
שיש מישהי אחרת שמחכה לך, שחושבת עליך, שתשכב איתך מחר
כשתחזור, שתניח עליך זוג שפתיים אוהבות.
"בואי לרקוד", הזמנת אותי, לא מסוגל לשבת במקום אחד יותר מידי
זמן.
"אולי אם תתחנן על ברכיך אני אסכים", השבתי בעליצות.
ואתה חייכת, התרוממת ממקומך, כרעת ברך כמו אביר והושטת לי את
ידך. "בואי בבקשה לרקוד איתי, מלכתי".
ואני? איך יכולה עלמה שכמותי לסרב לעלם שכמותך?
הלכנו לרקוד, וגם כשהייתה מוזיקה אלקטרונית הצמדת אותי אליך,
שנינו רוקדים לפי החוקים שלנו, בלי לשים לב לאחרים, ואתה שוב
ליטפת אותי, ממכר אותי אט אט למגעך, מלטף את צידי גופי ויורד
אט אט למטה. אני אחזתי בקוצים על ראשך והצמדתי את פניך למקום
שהשתוקק אליך יותר מכל, רואה אותך מביט אליי מלמטה, מהמקום
ששייך לך באופן טבעי. עלית למעלה תוך העברת לשון לחה על הבטן
שלי ובחזרה לפניי.

ניסיתי לדבר איתך, אבל הרעש היה חזק מידי. הצעתי שנצא החוצה
והלכנו למקום מעט מבודד. דיברנו קצת, ואני ראיתי על פניך כמה
שאתה מת לזיין אותי ומשהו בתוכי גם כל כך רצה, משהו בתוכי אמר
שזה יהיה משהו נפלא.
"יש משהו חדש בתחום הבדס"מ?" שאלתי, ואתה ענית שלא. ידעתי
שהחברה הנוכחית שלך לא ממש בעניין ואף סולדת מזה. ואז נזכרת
שניסית להחדיר לעצמך דילדו ואני חשבתי שאני מתעלפת מהפתיחות
ומהאומץ שלך לספר לי מבלי שאחשוב שאתה מוזר או הומו.
"מה הקטע שלך?" שאלתי.
"סוויץ', כמוך. עם נטייה לסאב, כמוך".
"מאיפה אתה יודע"?
"לפי העיניים".
"מה העיניים שלי מספרות לך?"
"כל מה שהפה שלך לא אומר לי".
"גם אני רואה מה שאתה חושב עכשיו".
"מה?"
"אני לא אגלה לך".
אתה שותק ואז מגלה: "אני מת לקרוע אותך פה על הסלע".
ולמרות שזה היה ברור כשמש ביום בהיר, פניי היו מופתעות, כאילו
שיש דברים שיודעים אבל לא אומרים ולו היה זה גבר אחר, הוא מיד
היה מקבל סטירה טובה. בעצם, אני חוששת שהוא היה נהנה מזה...
אתה הגבר היחיד שסתם כדי להתגרות בך, כמה שעות לפני כן,
כשצבטתי לך את הפטמות ומשכתי, לא צרחת מכאבים ולא איימת עליי
במכות...
לא, רק חייכת כאילו זה לא מפריע לך, מחכה שיימאס לי.

ואתה ליטפת אותי וגרמת לי לעצום עיניים ולהיכנס לעולם אחר,
לרצות להיות שלך ושתהיה שלי. האצבע הגיעה למרווח בין השדיים
וליטפה את העיקול ואני רק נעצתי בך מבט ואתה השבת לי.
"אתה בודק אותי?"
"ואם כן?"
"אז תפסיק".
"אני אפסיק אם תגידי לי להפסיק".
"אתה משחק בי?"
"אם רע לך, למה את לא אומרת לי להפסיק?"
"אתה מותח גבולות, אני עוד אסטור לך".
"אין לי בעיה".
"טוב, אז תפסיק".
הוצאת את היד ועדיין סטרתי לך על הלחי. אתה רק הבטת בי, לא
החלטתי אם אתה מופתע או לא.
ליטפת לי את השיער פתאום, ואז תפסת אותו ומשכת לאחור. הרגשתי
איך התלתלים שלי כמעט נקרעים ונשארים כגבעוליו של זר בכפת ידך
ואני לא הוצאתי מילה.
הרפית ואז שוב עמדת לנשק, ואני התרחקתי.
חתול ועכבר.
מי החתול ומי העכבר?
מי משחק עם מי?
ומה לעזאזל אני עושה עם כל המתח המיני המטורף הזה, עם המוסר
והמצפון שלי, עם התשוקה שלי ועם התחתונים שלי שבטח מתרטבים
מרגע לרגע? מה אני אמורה לעשות עם זה שסוף סוף כנראה מצאתי
מישהו שמשלים אותי מבחינה מינית, שהוא מספיק חזק כדי להודות
בזה שהוא אוהב להישלט - לא מתוך חולשה, כי אם מתוך כוח, שהוא
אוהב גם לשלוט, שהוא יודע לגעת, שהוא מסובב לי את הראש והוא כל
כך פתוח ורגיש בדיוק כמו שאני אוהבת...

"אני לא סאבית, כנראה לא הבנת נכון".
"את כן".
"אני לא ואתה מתחיל לעצבן אותי, אני קמה והולכת".
"תלכי".
"אני הולכת" (אבל משום מה, אני עדיין נשארת לצדך).
"את לא הולכת?"
"פשוט נוח לי... טוב, אני חוזרת למועדון".
קמתי והתרחקתי שלושה צעדים, ותפסת לי את היד והבטת בי בעיניים
המדהימות שלך ואני נקרעתי בפנים. אם אני לא אלך, איפה זה
יגמר?
התקרבתי אליך ושוב ידיך נכרכו סביבי, ניסו למשוך אותי בחבלי
הקסם של המגע.
אך הידיים נטשו אותי כשהתרחקתי ממך.
"לילה טוב", אמרתי והלכתי. התאפקתי בכל כוחי לא להביט ולו לרגע
אחד לאחור. משהו בי ציפה שתבוא אחריי, משהו אחר בי רצה לרוץ
אליך ולומר לעצמי: 'לעזאזל עם החברה שלך, אם לך לא אכפת, למה
שלי יהיה אכפת? את באמת חושבת שאת היחידה שהוא מתחיל איתה?'
'ואם כן? ואם את באמת עושה לו משהו? את זוכרת את הפעם ההיא
שסיפרת לו שאת נאלצת לומר לו יפה שלום כי את החלטת שאת הולכת
עם מישהו אחר? זוכרת את התגובה שלו?'
'אבל מה נראה לך? שהוא יפתח רגשות כלפייך? זה רק סקס ורק משיכה
מטורפת... נראה לך שהוא יעזוב אותה למענך?'
'ואם כן? ואם הוא מחפש מהצד כי היא לא מספקת את הצרכים
והתשוקות והרצונות שלו?'
'ומי אמר לך שזאת תהיה את? פעם בוגד - תמיד בוגד. עובדה שאת לא
בגדת גם כשבני הזוג שלך לא תמיד היו בדיוק בראש שלך'.
'אבל אני זאת אני ו...'
'את שומעת איך את מדברת? את כמו אישה מוכה שחושבת שהיא תגרום
לו להפסיק להרביץ בזכות האהבה שלה או שלו או של שניהם, כי היא
יודעת מה הבעיה והיא תעזור לו... איך תוכלי להיות בטוחה שאיתך
זה לא יקרה? שהוא בכלל רוצה לעזוב את ההיא?'
'אני לא אוכל להיות בטוחה אבל...'
'שום אבל! על גברים אחרים יכולת לסמוך בעיניים עצומות. האם
נראה לך שעליו תוכלי לסמוך? האין אמון חשוב יותר מכל מרכיב אחר
ביחסים?'
'חשוב, חשוב...'

ובכל זאת כשרקדתי עם ידיד שלי, קיוויתי לראות אותך בסביבתי.
ולא ראיתי. ופתאום התחלתי לעבור מאולם לאולם, מחפשת אותך בין
כל המבלים והשיכורים והקופצים. משתאה לעומת הדי.גיי ההודי בן
ה-60 שקופץ מאחורי עמדתו כאילו אין מחר וכאילו הוא לא יכול
להיות סבא של המבלים כאן, כאילו שלגיל אין משקל.
חיפשתי אותך ליד הבר, קראתי בשמך בשירותים של הגברים, הבטחתי
לעצמי שאם אני רואה אותך, לעזאזל עם הכל ואני דופקת לך נשיקה
אחרי שאני מצמידה אותך לקיר.
ולא היית שם.
וכשהלכתי לכיוון המכונית של ידיד שלי והוא סיפר לי כל מיני
דברים, אני רק הנהנתי, לא יכולתי להפסיק לחשוב עליך ועל כל מה
שאמרת לי ועל המבט שלך והיד שלך... מנסה לדמיין את מגע השפתיים
שלך, את החיבוק שלך...

זהו. זה מה שעבר עליי מאז, ועודנו. משהו בתוכי מקווה שגם בך
משהו התעורר כמו מפלצת חייתית, שאולי גם אתה מבולבל ואם לא, אז
לפחות אני אדע שזאת רק אני המטומטמת שמאמינה לפעמים בגורל כשזה
מתאים לה, באהבה ממבט ראשון או שני אם עבר הרבה מאוד זמן, זאת
שמאמינה שכשרוצים הכל יכול לקרות, זאת שמוכנה להתפשר עבור חופן
תשומת לב מהאיש שפעם כל כך רציתי ופתאום רוצה שוב...