הווה.

אלטס יושב על כורסאת העור הקרועה ובוהה בטלוויזיה הכבוייה.
חדשה, טושיבה עשרים ותישעה אינץ', תופסת את כל החדר. הוא לובש
מכנסיים חומות ארוכות וחולצת פלנל בלוייה עם שיבוצים בצבעים
אדום - שחור מעל לגופייה לבנה, ראשו מורכן, ידיו צמודות
למותנייו וגבו מכופף מעט בעוד הוא שוב מתכנס בתוך עצמו. הוא
מתגורר בדירה נורא נורא קטנה. חדר אחד ושירותים. מקרר ישן לצד
תנור גז מימין לכורסא, מיטת נוער עם מצעים מאובקים משמאל לה,
בין שתי אלו ממוקמת הכניסה כאשר דלת השירותים נמצאת בין המקרר
לחלון היחיד בבית, חלון קטן מאוד אשר תריסיו מוגפים, קרוב מאוד
לתקרה, ומתחתיו מאוורר שדומה כי נועד לפזר את האבק בצורה שווה
בין כל חללי הבית שנותרו. הקיר שממול לכורסא שייך בלעדית
לטלוויזיה. שאריות מצחינות היו מפוזרות בכל הבית, עוזרות ליצור
ריח חזק מאוד של חנק באוויר. כמו אותו ריח שעדיין נותר מאז
בביתנים של בירקנאו בביקור שעשינו בפולין. הדירה נמצאת בקומה
השנייה בבניין צדדי. הייתי צריך הדרכה של עשרה אנשים רק כדי
למצוא אותה. ריסוסי גרפיטי המגנים את השילומים מגרמניה עדיין
התנוססו על קירותיו החיצוניים, נאחזים בבטון המתפורר, מסרבים
לעזוב חרף שנים של שמש יוקדת וגשמים. "אז מה אתה אומר שלא
בסדר?" אני שואל, מנסה להוציא אותו מהפנטזיה בו הוא נמצא.
"אלטס." הוא מרים את ראשו במהירות ומסובב את מבטו אלי. "מה?"
"מה הבעיה?" "לא יודע. הטלוויזיו הזאת לא עובדת. הטכניקאי בא,
שם, הלך. הכול אצלם רק כסף, כסף." הוא מוציא את הסיגריה
האחרונה מקופסאת הטיים שעל מדף העץ הקטן שמימינו ושם אותה בתוך
פיו. "איפה השלט?" "שמה." הוא מצביע על הארונית השחורה המבריקה
שמחזיקה את הטלוויזיה. "זה חדש?" "כן, בא במתנה עם הטלוויזיו."
המשפחה שלי מצד אימא קנתה לו אותה בצוותא, סתם, בלי סיבה
מיוחדת. אח של סבתא שלי. ניגשתי לארונית, פתחתי את הדלת הימנית
ולאחר מכן את השמאלית. הכול שם היה ריק. רק פסל ישן מגילופי עץ
של קופידון ממוקם באמצע של האמצע. הוא היה נראה כל כך עצוב,
קופידון, הטיטול שלו מרופט, הכנפיים שלו נובלות, ראשו מושפל
מטה, מחזיק קשת מתוחה עם חץ שמחכה למטרה שלו כבר יותר מיובל.
"זה לא שם." אני אומר וסוגר את הארונית. "אני שמתי אותו שם.
בטח ליידי לקחה אותו." הוא מרים את המצית מהמדף, מדליק את
הסיגריה ולוקח שאיפה איטית. "מאיפה קיבלת את הפסל?" אני מביט
בו, הוא לא שם לב, שוב מאבד את עולם החיים, נעלם בתוך העשן
הסמיך של הסיגריה. ואני יודע שהוא לא כבד שמיעה או משהו כזה.
כי פעם, באיזה ארוחה משפחתית ב - 'פאפא ג'ו', בר, בת דודה שלי,
קיבלה בחוץ מכה, החליקה בגשם, מטרים ספורים מהמסעדה, ובפנים
הייתה מוסיקה פול ווליום ואף אחד לא הצליח לשמוע את הבכי, רק
הוא. בכי חלש של ילדה בת חמש. הוא יצא במהירות, בלי להגיד
מילה, וטיפל בה. אמר לה שהכול יהיה בסדר, שהיא תעבור גם את זה.
רקדה אחר - כך כל המסיבה. איך הוא חייך כשראה אותה רוקדת. וזה
היה מוזר, כי בדיוק תפסתי אותו במבט לפני זה, יושב שם, מתבונן
בצלחת הריקה שלו. ואז, פתאום, כאילו לרגע המציאות התערבבה עם
הדימיון, הוא הצליח לשמוע ילדה בוכה בעולם אחר. "טוב, אני
מדליק את הטלוויזיה." אני אומר בשביל הפרוטוקול, שלי לפחות,
ומדליק. מסך כחול. "אני לא אוהב את הטלוויזיו הזאת." בדיוק אז
ליידי נכנסה מהדלת הפתוחה, רצה במהירות, מנענעת את הקולב מימין
לשמאל, קופצת, מתיישבת על ברכיו של אלטס ומביטה בי בספקנות.
הוא מלטף אותה ומשתעל מעט ביחד עם תנועות הסיגריה מעלה ומטה
בין שפתיו. "שכחת לסגור את הדלת." אני אומר לו בלי לחכות
לתשובה ומתכופף להביט מאחורי הטלוויזיה. החיכוך שם בין הכבל
לממיר רופף מעט, זה הכול. ואני, כמו הגבר של הריץ' רץ' בגב של
שמלה אדומה, דוחף אותו פנימה. מילים בהונגרית של סרט מצוייר
החלו להישמע ברקע. "אווו, אתה רואה." הוא אומר בעוד חיוך קטן
מפלס את דרכו בין כל קמטי פניו. "כמו באגדות, סוב טוב, הכול
טוב." יום לאחר מכן מכונית דרסה את ליידי. ביום השביעי למותה,
בעזרת רצועת השלשלאות שהשתרכה אחריה, אלטס תלה את עצמו למוות.
נפטר מחנק.