סיפורם של שני אחים ודוברת אחת, שלומדים יחדיו את גודל האהבה,
העצב, השכול, הבדידות והחיים שלאחר המוות.

נפגשנו מאחורי הפיצרייה הישנה, מקום מפגשנו הקבוע. ישבנו,
דיברנו, צחקנו. אלו היו מאותם רגעים קסומים שבאים רק כמה פעמים
בחיים. הרגעים בהם הכל נראה מושלם, טוב מכדי להיות אמיתי.
בשבילי, תלמידת י"א בעיצומן של הבגרויות, עמוסה בלימודים, זו
הייתה הפסקה מרעננת - לשאוף אוויר. בשביל עידו זו הייתה פגישה
מחודשת עם החברים הקרובים שלא ראה בימים האחרונים, והחשוב מכל
- בילוי עם אחיו תומר, מח"ט בגולני, כמעט בן 22, שיצא לחמשו"ש
בבית אחרי שלושה שבועות בהם היה בלבנון ו"לא ראה בית". תומר
ועידו - שני האחים תכולי העיניים בצורת השקד, שניהם בעלי אותם
תווי הפנים שקיבלו מאבא, אותן השפתיים שיודעות להקסים ומהן
יוצאות מילים שמפילות כל בחורה להיות כרוכה לרגליהם. עם אותו
מבנה גוף חסון. אם לא היית יודע היית משער שהם תאומים, רק
שלתומר פנים בוגרות ומחוספסות משהו, דבר שלעידו חסר.
כל אחד מהאחים השלים את השני, דיבר עליו בגאווה ובהערצה.
עידו דיבר על פועלו של אחיו בלבנון עם עיניים בוהקות, ואילו
תומר דיבר על יכולותיו הכריזמתיות של עידו בתפקודו כיו"ר מועצת
התלמידים הבית-ספרית, תלמיד מצטיין, ספורטאי מצטיין. כולם צפו
לו גדולות.
למזלי, זכיתי להכיר את שניהם.

בכל אופן, ישבנו שם כל החבר'ה יחד. היינו מעין "החבר'ה
הטובים". קבוצת חברים המלווים אחד את השני מגילאי ינקות
ומהשנים הראשונות ללימודים - יערה, עינב, איילת, שני השרונים,
עידו, תומר ואנוכי כמובן.
תומר סיפר לנו על מעלליו בצבא כמו שהוא תמיד עושה, ומכיוון
שהוא המבוגר והבוגר בחבורה, כולם תמיד מקשיבים בדריכות לנסיון
שלו.
בסופו של הערב תומר ועידו הסיעו אותי אל ביתי. תומר נהג. הם
הורידו אותי ליד שער ביתי ועידו ליוווה אותי לדלת בעוד תומר
חיכה ברכב.
"אז מה, חוזרת עכשיו ללמוד?" שאל עידו בחיוך. חייכתי אף אני,
"כן, כנראה. בקרוב יש לי בגרות אחרונה במתמטיקה וגמרנו לשנה
הזאת. אם כבר מדברים על זה אני צריכה ממך עזרה. תוכל לבוא מחר
לעזור לי בחומר?" "כן בטח, רק תגידי שעה..." "תבוא אחה"צ, מתי
שנוח לך. אני אהיה בבית..." עניתי במהירות.  "אין בעיה..." אמר
כאשר הגענו לדלת ביתי והסתכל בעיניי. "טוב, אני אלך..." הוסיף
לאחר רגע. "עידו, אני..." לא הספקתי להשלים את המשפט ותומר
צפצף לו מהרכב ושבר את המתח בינינו. "טוב, נתראה מחר!" אמר ורץ
לאחיו.

נכנסתי לביתי בעודי מסתכלת אל הרכב בו ישובים שני האחים מניפים
לי את ידם לשלום. הנפתי גם אני את ידי והם נעלמו במהירות
מהמקום. סגרתי את הדלת ועצמתי את עיניי. לא ידעתי מה קורה לי
ומה פשר הדבר שאירע כרגע. אני ועידו מכירים שתים עשרה שנים ולא
הגיוני שדווקא עכשיו רגשותיי מתערבבים. התרחצתי ולאחר המקלחת
הצוננת במיוחד שעשיתי לעצמי בחנתי את את גופי במראה. איפה ישנן
שערות מיותרות, שומן מיותר. נוכחתי לגלות את השומן בעיקר
בכרסונת קטנה שנולדה כתוצאה מהישיבה המרובה שלי על מנת ללמוד
ואכילת הפיצות תוך כדי למידה. לא היה לי הרבה שיער מיותר כך
שזה פחות הדאיג אותי. אבל הדבר שכן הדאיג אותי ונראה לי מוזר
הוא שלראשונה המראה שלי היה חשוב לי כל כך. אני, שהופעה
חיצונית היא לא בראש מעייני לפתע בוחנת את עצמי מכל הכיוונים.
שאלתי את עצמי למה והמענה היחיד שמצאתי היה שרציתי שהוא יסתכל
- עידו. רציתי להיות יפה ומטופחת בשבילו. הוא, שמפיל את כל
הבנות - גם את היפות ביותר - וגורם להן להתאהב בו, בדיוק כמו
אחיו. לא האמנתי שהוא יפיל גם אותי לאחר שנים כה רבות של
ידידות מתמשכת. רק כשעמדנו בפתח הבית והמתח הזה שרר בינינו,
הבנתי איך הוא מפיל את כולן - עם עיניו החודרות עמוק.
יום למחרת ישבתי בביתי, מתכוננת לקראת בחינת הבגרות במתמטיקה,
רק שהפעם לא הזמנתי פיצה- החלטתי להוריד את הכרסונת הזו שצמחה
לי. כבר הייתי מקולחת ומסודרת, כמעין מחכה לבואו. אפילו שמתי
מעט צללית, דבר שאני לא אוהבת לעשות, רק בכדי למשוך את תשומת
לבו.
והוא אכן הגיע. בשעה 17:45 בדיוק צלצל פעמון הדלת. רצתי כמי
שמצפה לבואו של מישהו חשוב. פתחתי את הדלת והוא עמד שם, שמקפי
השמש על ראשו וביד ימינו ספרי המתמטיקה. הוא נכנס ואמר במבט
מחויך "מה קורה?, ישבת כבר ללמוד לפני שבאתי?"
"כן, ישבתי קצת על מה שהבנתי. בו ניכנס לחדר, רוצה משהו
לשתות?" הוא ענה בשלילה ונכנסנו אל חדרי. סגרתי את הדלת
והתיישבתי על המיטה לידו. "טוב, תסבירי לי מה את לא מבינה".
הסברתי לו כמה מהנושאים הלא מובנים לי והוא חזר איתי עליהם.
"בואי, תראי את התרגיל הזה לדוגמא" אמר והתקרבתי לראות את
התרגיל המדובר. הרגשתי את נשימתו על עורפי ואת עיניו נעוצות בי
בעודי מסתכלת. הפניתי את מבטי אליו והוא הסתכל עליי. "הכל
בסדר?" שאלתי. "הכל מצוין" אמר והסיט את שערי מאחורי אוזני.
הוא שם את ידו על לחי אחת שלי. רציתי לעצום את עיני ולהתמסר
למגע הזה, אך הוא התקרב אליי ונשק לי קלות. אני בתגובה הרחקתי
אותו בעדינות "אני מצטער, לא הייתי צריך לעשות את..." הוא לא
סיים את המשפט ונישקתי אף אני אותו. בתחילה הוא היה מופתע אך
לאחר רגע התמסר לתחושה ונישק אותי בחזרה. לאחר כמעט דקה ארוכה
הפסקנו ואמרתי לו "אל תגיד כלום...". חזרתי והסתכלתי על התרגיל
והוא הסביר לי אותו. המשכנו לעבור על החומר כאילו דבר לא אירע.
אבל לפני שעידו הלך הוא שאל אותי "תגידי, רוצה לצאת מתישהו?".
וכך התחיל הסיפור שלנו.