אני, אדם קטן, אדם גדול.
זרקו אותי לתוך עולם, הכל בחרו עבורי.
לא הם לא הקלו עליי, דווקא הקשו. בחרו לי את הארץ, את העיר, את
הדת.
סגרו אותי בתוך בועת אוויר. הם קראו לה כדור הארץ, העולם.
מיקמו אותי בגרגיר על אותו המקום המדובר.
שמו על ראשי בלוק של בטון, קראו לו בית.
הם מחנכים אותך מינקות, לשנוא. לשנוא את מה שאתה אפילו לא
מכיר.
הם מוליכים אותך לעבר מטרה. אותה אפילו לא בחרת, לא רצית אותה,
לא ידעת מהי בכלל.
בהמשך קיומך הם בוחרים את אהבותיך, ואת סדר יומך.
הם אומרים לך שאתה חופשי. הם צוחקים, צבועים. אבל אתה כבול,
הרגליים שלך לפיסת האדמה, הידיים שלך לעבר החומר, והמוח שלך
לעבר המטרה.
שרשראות של ברזל, זה כבד.
הם מדברים על קבוצות, מגדירים הגדרות. שחור/לבן, נוצרי/יהודי,
עשיר/עני. פמניזם, עלק פלורליזם.
הם מכניסים אותך לתוך ההגדרה, זהו אתה כלוא. זה מה שאתה. אתה
העשיר, אתה העני, אתה היהודי.
הם אפילו לא מכירים אותך. הם מכתיבים לך את מי לאהוב ואת מי
לשנוא. קבוצה נגד קבוצה.
הם אומרים לך שאתה הכי טוב. אתה צלם האלוהים. הוא לא. הוא
משהוא אחר. סתם חומר.
אז אתה חי, אוכל, שותה, קונה, צוחק, גר, ישן, קם, מנקה, לומד.
אתה חופשי. כמובן.
אתה לומד את מה שהם אפילו לא מאמינים בו.
אבל אתה האדם, אתה המבין. חשפת את קונספירציית האנושות.
אותם האנשים עזוב אותם, הם כבר מתו מזמן, הם רק הורישו ירושה
של עבדות.
אתה הקיים.
אתה הייחוד.
אתה האדם שגנב את העולם. |