את שאהבה נפשי אותו אדם שנגלה לעיניי. במציאות ובחלומי.
המילים הינן שטחיות מכדי להסביר מכדי לתאר את אותו האדם.
האדם שעליו הייתי חולמת, הייתי נושמת,
את הריח שלו.
באימת מחשכים הייתי מזהה אותו. כבול, שרוט, פצוע,
מת.
הייתי מזהה אותו.
חירפון, תשוקה בלתי מוסברת לדבר שלא קיים. אבל קיים.
עם כל חיוך שלו, עצבות נוראה שלי.
הייתי קרובה, יכולתי לגעת, הוא היה במרחק נגיעה.
זה יכל לקרות באותו הרגע. חיכיתי.
שהוא ייצא.
ואז בא אלוהים. הוא לקח אותי, בכרכרתו השחורה, ישנה אבל טובה.
הוא יצא מגבולות גן עדן. נופפתי לו, עם עצבות נוראה.
הוא לא ראה.
הוא לא ראה אותי, את לבי.
האדם ההוא, הוא השיר.
השיר שממשיך להתנגן בלבי.
הוא הריח החודר לעצמותיי. ומשתק.
הוא החיוך שהפך אותי לעבד, כבולה בחיוך שלו.
הוא הזמן שעבר, עבר המון זמן.
צלילות מתוקה של שיכרון.
אהבה או שנאה?
כל מילה עליו, כאילו כלום. לא אומרת דבר.
כי רציתי להגיד לו שאני אוהבת אותו כמו בשיר.
לא אמרתי.
את שאהבה נפשי. את אותו שיכרון חושים.
חירפון הגורר אותך, גורר אותך להמשיך.
כשהמוזיקה מתנגנת, אתה קם.
אלוהים תופס אותך בחולצה, בלב.
מושך ומסובב אותך. אתה עייף, מזיע, הנשימות שלך כבדות.
אבל אתה ממשיך, ממשיך לרקוד.
זו הסחפות נשגבת, לא כל אחד יכול.
זו אהבה, זה תשוקה. זה סם.
אתה מכור לניגון.
זה חלום, זו שאיפה.
זה כואב, זה צורב, בלב.
בלב שלך שלא מפסיק לפעום.
הוא לא יחדל מלפעום בתרם תשיג את מבוקשך.
את שאהבה נפשי, את עצמי שלא אהבתי.