לפני שאני סוגר את הדלת של האוטו אני תמיד מוודא שהמפתחות עלי.
מספר הפעמים שנעלתי אוטו עם המפתחות בפנים גבוהה מהממוצע
הארצי. אין לי כוח לשמוע שוב פעם כמה שאני צריך להיות מחובר
לעצמי, יותר לשים לב לדברים, ואני בטוח שהם לא מתים לתת לי
הרצאה כזו. אז דווקא בגלל זה אני בודק - מפתחות, יש. מגניב.
עכשיו צריך לנעול.
כאן המנהג קצת חדש. שנים היינו נוסעים במכוניות ישנות, שאריות
של מכוניות למיניהן. כשנעלת את האוטו, בין אם זה היה בעזרת
המפתח או בין ע"י לחיצת הצו'פצ'יק של הנעילה פנימה, ידעת שאתה
נועל אותו. לנעילה תמיד הייתה מתלווה מין משיכה כזו של הידית,
לוודא רק שוב שהדלת נעולה, נו אז מה, שיהיה. אני עדיין משמר את
המנהג.  אני לא זוכר שנעלתי.

למעשה אני לא זוכר כלום.
הימים שלי זורמים מונוטונית, וזה לא אותם נהרות או מעיינות של
ניו זילנד, המים לא שקופים, הגדות הן לא צוקים תלולים. זו
הזרימה החומה והעכורה של נהר הירדן, עם נטיות זמניות לירקון
ולפעמים אפילו קישון. אני ישן. פלא שאני לא מפוקס?

כשאתה נזרם ככה, קשה לך לשים לב לשום דבר שאתה נפגש בו בדרך.
אין לי מושג אם לחצתי על שלט האזעקה. רגע אחרי שהבוהן שלי
עוזבת את הכפתור במנוחה אני שוכח שעשיתי את זה. ומה, להשאיר את
האוטו פתוח? אוטו גנוב לא יעשה טוב לרפרטואר העגום שלי. לי,
שתפסתי את מקום השלומיאל, אסור לטעות, ואף אחד לא יאמין שאני
לא מסוגל לזכור.

אז אני מכאיב לעצמי. ואפילו פיתחתי לעצמי טקסיות הכאבה די
מרשימה. כשכואב לי אני זוכר.
אז איפה היינו? הבוהן שלי מתנתקת משלט האזעקה, לא לשכוח, נעלת!
לא לשכוח, זה עוד מעט נגמר. או, המנורה מהבהבת, זה סימן טוב.
ואם היא לא מהבהבת? ואם זה סתם נדמה לי? שיט. טוב, אאלץ לנסות
את הידיות. אני מנסה פעם אחת, פעמיים ושוב. כל פעם פשוט נעלמת
לי מהזיכרון בדיוק כפי שהיא הגיעה, בדיוק כמו הנעילה, בדיוק
כמו המנורה.
אווץ'! זה תמיד מגיע לזה. אני מושך את הידית אלי עד שאני מרגיש
את נימי הדם שלי ביד נסתמים לכדי כאב חד. אני מתחיל להרגיש את
הנעץ של הזיכרון, מתמרן לי בשכל, מחפש פינה רכה בה הוא יוכל
להיתקע. בדר"כ הכאבה אחת לא מספיקה. אני עוזב את הידית כך שהיא
תלחץ לי על היד. הצרימה מפכחת אותי, מעירה אותי משינה יומיומית
עגומה. יש! המשימה הושלמה, האוטו נעול פרוק ונצור, המפקד!

עם הזמן למדתי את התורה, ואני מנצל אותה עבורי. אני אורב
לכאבים, מחכה לתפוס גל עליהם, ללגימה של מציאות מפוכחת, מציאות
שאני אזכור גם למחר. לא סתם רגע חולף. זה קורה כשהיא עוזבת,
כשהן עוזבות. אני נפעם לקראת ההשכמה הזמנית שלי. אבל כוסעמק.
זה לא עוזר. היא עזבה, ואני המשכתי לשוט לי בירקון. הענף עם
השם שלה, שבצבץ מהגדה לא הצליח להפריע לי להיסחף הלאה. כשאני
חושב על זה עכשיו, אולי אפילו שכרתי סירת פדלים. כמה עלוב.

אתמול גיליתי דרך נוספת לזכור דברים.
כתבתי. ולא, לא כתבתי יומן, לא קעקעתי על הדף דברים שיש לזכור.
פשוט כתבתי. כשאני כותב זה אחרת, אני מרגיש בחיים. העיניים
נפקחות. אני יוצא מהירקון, ומשוטט לי על המדשאות הסמוכות עם
רכב גולף שכזה. כזה שבכלל לא צריך לנעול, ואף אחד לא יגנוב לי.
אח, איזה כיף. אז אני לוקח איתי מחברת, ובכל פעם שצריך לזכור
משהו אני משרבט לי משפט... באמת שלא מעניין אותי התוצר -
המחברת הזו היא התרופה לאלצהיימר שלי.

כשחזרתי הביתה, החניתי את האוטו תוך כדי צפירת שמחה. לפני
שסגרתי את הדלת ווידאתי שהמפתח איתי. מיק מיק! האוטו ננעל.
עכשיו רק צריך לחרוט את זה בזיכרון. הוצאתי את המחברת ושרבטתי
-

"לפני שאני סוגר את הדלת של האוטו אני תמיד מוודא שהמפתחות
עלי."