ובכרוע ברכיי על צחיחות אדמותייך
בתום מילותיי הלוחשות כגלים
רק נותרה בדידותי הנושקת אלייך
הצמאה עוד לדעת חיים
וליבי העקר כבר מעומס השקט
מסכור עול עדות ועוצמת היותך
וגרוני עוד ניחר בצלילות משתוקקת
אל שיכר הילתך הדועך
לו ברכני גבורה ולא דעת
לו עשני איש חיל כעת
אז אולי היית את שיודעת
ואני לא הייתי תלוי עט
עוד נובחת הרוח בעץ מתנצחת
והודפת אלייך מילים של אמת
אולם אור הפנס הכבה עם השחר
הוא כעוגן שירי הלואט
הו, אדוות הזמנים הנעות בלי מנוח
הנושאות על גבן זכרונות ממחר
עשו עימי חסד, עיזרו לי לשכוח
תקוותיו של פתי נבער |
