ראיתי זוג זקנים. אתמול, בחצר האחורית של בית הספר.
למען האמת, המחזה היה מצחיק למדי. הם ישבו מחובקים, ראשה היה
מונח על כתפו והוא... הוא חיבק אותה. שניהם ישבו כך שעה לפחות
ואני... אני הסתכלתי בהם בכמיהה שמעולם לא חשתי כלפי אף אחד.
כבר מזמן חשבתי לעצמי: הלוואי והיה לי מישהו לחלוק איתו את מה
שכואב, מישהו שיחבק אותי בלילות, שאגב הולכים ומתרבים, בהם אני
בוכה שעות ומייחלת ליום שיהיה מישהו איתי, מישהו שאכפת לו ממני
באמת ואני אוכל לאהוב.
הם נראו כל כך שלווים, מאושרים, שלימים עם עצמם עד כדי הערצה
בלתי מוסברת. לא יכולתי לשנוא אותם על כך על אף הקנאה העמוקה
שהיתה בי אותה עת, אבל משהו בהם... משהו היה אחרת.
העיניים שלה היו תכולות וקטנות עד שבקושי יכולת להבחין במבטה
שבחן את העולם, חיוכה העמוק לא נבלע בין קמטיה הרבים שלא נתנו
לגילה לחמוק מבינם. אך למרות אלו מצאתי בהם חיות כשל בני עשרה.
לא מצופה, אחרי הכל, מצמד חמד בני גילם לגלות חיבה כה עמוקה,
רגש בלתי נדלה. הוריי לא חדלים עד היום בתלונותיהם על יחסים
שתמו אחרי שלוש שנים!
בצעדים קטנים התקדמתי לעברם רק כדי לחלוף על פניהם, לראות עוד
משהו שאולי פיספסתי. שאלתי את עצמי האם ניתן לאהוב מישהו כל
כך, פשוט לאהוב, האם זה אפשרי לחוש משהו כה עמוק, כה שלם...
כלפי אדם אחד ביקום הזה. הם היו התשובה בהתגלמותה.
מעניין מה הם חשים, שבתי ושאלתי את עצמי. מעניין כמה מאכזב
לדעת שאין לך את הנצח לחלוק עם האדם היחיד שממלא אותך בעולם,
לדעת שהחיבוק שלו לא ישוב יום אחד. מעבר לכך, לדעת שאתה קרוב
מרחק פסיעה מן הקץ, מן הפרידה.
הוא הרפה ממנה לרגע, ולפתע כל גופו התכווץ, השתנק. הוא נחנק
והחל משתעל. התקף לב. הוא מת.
רק דמעה אחת החלה זולגת באיטיות מעינה, עוברת על לחייה, נעצרת
מעל שפתה העליונה ומלטפת את סנטרה. היא התווכצה כולה וחיבקה
אותו חזק כל כך. ההבעה העצובה ביותר שראיתי מעודי. 'תחזור
אליי', היא קראה אליו, והוא - דומם.
הקץ הגיע. הפרידה כאן. חיים שלימים נוצלו. היא מוחה דמעתה
ומחייכת.
לוקחת את אולרו ומצטרפת אל אהובה הנצחי.
חיים שלימים נוצלו.