עמדתי בצומת ישי ובחנתי את חיי. קוראים לי דנית. לא 'דנית' של
צפונבוניות, אלא 'ד-נית'.
זה נשמע כמו שם של פרחה אבל זה בעצם נקרא על שם סבא שלי ז"ל
שקראו לו דני.
אף אחד לא העלה על דעתו שצריך לשים מלרע במקרה שלי.

ובכן, כמו שאמרתי- עמדתי בצומת ישי ובחנתי את חיי. נערה בת 17
וחצי שקיבלה תאריך גיוס לעוד שבועיים וחצי, וקיבלה תשובה
חיובית על ההריון לפני שעה וחצי.
יצאתי מהגיניקולוגית שלי ברמת-ישי בפנים לא אדומות, העיניים
שלי היו יבשות לגמרי (כי לא בכיתי) והפנים שלי נראו לגמרי
בסדר. זה בגלל שלא הייתי מופתעת- הרי הכל היה מתוכנן. אפילו
התאריך- זה משהו שעוד לא לימדתי את יניב החבר שלי- הוא היה
בטוח שנכנסים להריון בכל זמן שרוצים ואני תכננתי את ה"ערב
הרומנטי" שלנו (יניב העדיף להתחמק מהמטרה האמיתית של כל זה...)
בדיוק שבועיים לפני שהייתי אמורה לקבל.

הופה, תינוק או תינוקת בגודל של אלקטרון כבר מסתובב לי בבטן,
ביחד עם עוד מיליון פרפרים. מה אומרים לאמא לעזאזל? אני מנסה
להלחיץ את עצמי ולא מצליחה.
עד שמגיע האוטובוס אני מסתכלת בעצמי במראה הקטנה שמחוברת
לפודרה ועושה פרצופים של תשעה באב, וכלום. כלום לא עוזר,
האדישות שלי כל כך גדולה והרצון שלי לא לשרת בצבא כל כך גדול-
שבאמת כבר שום דבר לא אכפת לי. לא איך שאמא שלי תגיב, לא מה
אני אעשה אחר-כך עם התינוק- כלום. רק איך לעזאזל מוציאים את
הפטור הזה, אם זה שאני בהריון באמת יעזור איכשהו.

חבר של יניב שם פעם בטעות את המים האלה של העדשות-מגע של יניב
בעיניים, רק שהוא שם את המי-חמצן, המים ששורפים, ואז הוא קיבל
ארבעה גימלים כי זה נראה היה כאילו יש לו דלקת עצבנית. אבל את
זה אני אשמור למקרה שהקטע עם ההריון לא יעבוד או במידה והמכות
של אבא יגרמו לי להפסיק להיות הריונית.
ככה יניב קורא לי עכשיו, "ההריונית", במקום "האפרוחית" של
בדרך-כלל.

יש משהו מוזר מאוד בלחכות לאוטובוס. כי דווקא באמצע הציפייה,
כשאתה שקוע במחשבות הכי עמוקות על החיים שלך, הוא מגיע ופתאום
הדבר שהכי מעניין אותך זה לעקוף את הזקנה שלפניך בתור.