אף פעם לא חשבתי שיש הרבה יתרונות לעולם הזה. לא בשבילי לפחות.
כל הזמן אני מוצאת את עצמי במן מעגל של סבל שבכל פעם חוזר על
עצמו. בכל פעם אני מוצאת את עצמי תוהה איך לעזאזל אני מגיעה
למצבים האלו... למצבים של בדידות, יאוש, ואכזבה שכל מה שאני
רוצה זה פשוט לסיים עם הכל ולשים כבר סוף לחיים האלה.
חוץ מהמשפחה שלי לא אכפת לי מאף אחד. אין לי חברים אמיתיים
בעולם הזה, כל מי שכן היה או לפחות התיימר להיות, אכזב אותי.
אז נכון, יש לי קצת אנשים שאני יכולה להעביר איתם את הזמן. אבל
מה לעשות, זה לא מספיק לי. אני מתגעגעת לימים בהן באמת הייתה
לי חברת נפש, שידעתי שאני יכולה לסמוך עליה באלף אחוז. אבל גם
היא איכזבה אותי בדיוק כמו כל השאר. אולי אני זו שדורשת יותר
מדי ובגלל זה מתאכזבת, אבל זה לא דבר שאפשר לשנות.
אז כרגיל אני מוצאת את עצמי כל שנה במצב גרוע יותר מקודמתה.
בכל שנה הסבל רק גדל, והרגשת הלבד שלי מגיעה לממדים שלא חשבתי
שקיימים. ונמאס לי. נמאס לי שאנשים מאכזבים אותי. נמאס לי שככל
שעוברות השנים, אני מגלה עד כמה אפסית אני.
אבל מה אני כבר יכולה לעשות?
כלום. וזו בדיוק הבעיה.
אני לא יכולה להימנע מאכזבות, ולא מצליחה להנמיך את הציפיות
שלי מהחיים האלה. אז נכון, תמיד יש את האפשרות פשוט לסיים עם
הכל, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה בשלב הזה של החיים שלי. בו
יש בי עוד אמונה שהמצב הזה ישתנה. אז אני מחכה. באופטימיות שלא
אופיינית לי אני אמשיך ואחכה לשינוי.