ההשלמה עם "הנגמר", "הסופי", היא תמיד קשה. ממשיכים להתרפק על
נוסטלגיה, זכרונות, על זמנים שהיו, על טקסים שכבר מזמן לא
מסמלים כלום מלבד הקושי להודות... כן, כן להודות, להודות שזה
כבר לא אותו דבר, שהשוני כבר נוצר, שהפער כבר קיים.
אולי זה השעה, אולי המקום, התכלית, האישיות, הכל יכול להיות!
הכל גם יכול להישמע הגיוני! הסיבה אם כך לא חשובה, והתוצאה היא
הקושי, והקושי הוא בחיבור שמנסים בכל זאת להרגיש, לכבד אולי
לקבל שוב בחזרה. אבל האש כבתה, ושום אבן צור לא תגרום לה
להתלקח בשנית.
אז בצורה בנאלית ועם ראש על הכתפיים, אפשר לעבור הלאה, לשכוח,
להמשיך, להתקדם, להכיר, להדליק את אותה אש מחממת עם אישיות
שונה. אבל הטבע האנושי, הרגשות, העצב, הגעגוע, הזכרונות, המהות
של כולנו היא... להיתקע. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.