"שוב אותו סיפור. את יושבת בחדר שלך בשקט ובוהה בשומקום. למה
את לא יכולה להיות קצת אחרת?" צעקה עליה אמה, דבורה. "את חוזרת
מבית ספר, לוקחת ארוחת צהריים למעלה ונשארת שם עד סוף היום. מה
את עושה שם כל הזמן? למה הדלת תמיד נעולה, ולמה את כזאת סגורה?
תשתני קצת!"
תמר הרגישה שמפצירים בה להיות מושלמת. כל הנאום הארוך הזה נמתח
ונמתח כמו גומי ואח"כ מישהו עוזב, והגומי מצליף באצבעו.
"שיצליף כבר", לחשה לעצמה בראש. "תסיימי כבר. זה לא מה שיגרום
לי להפסיק להיות איך שאני. זה לא מה שיגרום לי לדבר איתך", היא
לוחשת. צירופי מילים כמו "תפסיקי להיות כזאת מוזרה" או "מתי
כבר תצאי מבועת החדר הזאת שלך?" גרמו לתמר להתכנס בתוך עצמה
ולדמיין.
כל הפעמים האלה שאמא שלה פורצת לה לחדר, כשבמקרה היא שכחה
לנעול, וצועקת עליה שתפסיק לקרוא, שתפסיק לדמיין כל הזמן,
לחשוב כל הזמן. שתהיה מציאותית, שתהיה תמר אחרת. כל אלה גרמו
לה להתכנס בתוך עצמה עוד יותר. "אני אוהבת אותך כמו שאת, כשאת
קצת אחרת". איזה מין משפט זה?
דשא. אור. פרחים סגולים, כחולים ואדומים בכל מקום והשמש מאירה
בחמימות. הרוח מלטפת ותמר רצה על שביל הדשא, לצד הפרחים, רצה
לכיוון מפל המים הגבוה, שסלעים גדולים מפצלים אותו בסופו. אגם
רחב ידיים מתפרש מתחתיו, וסוסים מכונפים לוגמים ממנו וישנים
לצידו. תמר חופשיה שם. מלאת אנרגיה. השיער שלה מותיר מאחוריה
שובל שחור ומבריק, שמלטף את פניה ומדגדג בצווארה. שקט של מים
מסביב. הסוסים המכונפים דוהרים בחופשיות על הפרחים והדשא
וצוהלים בשמחה. מידי פעם מתעופפים כמה מטרים באוויר וחוזרים
ודוהרים בחינניות. אחד הסוסים התעופף מתחת לתמר, שכעת ישבה על
גבו. הרוח שיחקה בשיערה ועיניה הירוקות זהרו. היו לה עיניים
שמחות בעולם שלה. עולם-הקריסטל שלה. הסוס המכונף לקח אותה גבוה
יותר ויותר, אל השמש הקרירה-חמה. (כן, קרירה-חמה). תמר צחקה,
צחוק מתגלגל, לתוך השמש, צחוק שנישא רחוק והתפזר בעולם שלה.
התרסס לחתיכות קטנות של אבק-דמיון והתפזר לראשיהם של היצורים
המופלאים שבעולם שלה.
"את מקשיבה לי?!" נתנה לה דבורה דחיפה קלה. "כן, אמא. כל
מילה". ונאום-הגומי נמתח ונמתח. פליק והיא עזבה את הגומי
שהצליף באצבעה. היא צעקה את צעקתה האחרונה, התייאשה, ויצאה
מהחדר הפרוץ כשהיא טורקת אחריה את הדלת. תמר מייד זינקה על
שתיים ונעלה את הדלת. היא הסיטה את הוילון הסגול ובמקום חלון
נתגלה משקוף, ללא הדלת, ובצידו השני, גג של בית דירות. אבל לא
גג רגיל. כשעוברים בפתח, מגיעים לשביל חצץ שמשני צידיו אדניות
וערוגות פרחים, ואפילו שיח עגבניות אחד.
בסופו של הגג השביל התפצל. בצידו האחד היה ספסל מוקף פרחים,
ולידו שרפרף קטן עם מחברת עבה כחולה שעליה כתוב "יומן" ומעליו
היה מונח עיפרון. מצידו השני, עץ תפוח מפואר. תמר יצאה החוצה
והסיטה מאחוריה את הוילון. היא התהלכה בשביל, מחייכת, ליטפה
באצבעותיה את הפרחים, נשמה את אוויר הטבע הנקי מעשן, קטפה תפוח
אדום והמשיכה בשביל. התעופפה הלאה, הלאה.
כעת תמר הייתה שוב בעולם שלה, עם המפל שלה, הפרחים שלה, הסוסים
המכונפים שלה, היצורים המופלאים שלה ואבקת הדמיון השופע שלה.
לנצח. |
