אתה המשורר,
אשאלך דבר מה שמציק לי
ולא מרפה:

התוכל לחיות חייך
ימים ושבועות
מבלי לפגוש אותה כלל במחיצתך
עוטיה צעיף דמדומים עמוק
נצחי, מסתורי?
מבלי שמוע מתק קולה
ולו לרגעים?
מבלי לאמר לעצמך:
"מתי היא כבר תגיע?"

התוכל לא לחפשה בכל שביל  
ומשעול שתפנה -
רוחשים לה גחלי מעמקיך
עורגים לה הגיגיך
ללא מנוח?

התהיה נקי מצער עת עזבה
אותך אל משוררים כמוך כמוהם -
מביאה להם מביכורי גניה רעננים
טלולים במקלעת שזורה ענפי-זית
יערת-דבש בשומה ושושנים,
ושמחת בשמחתם מבלי לקנא?
ואף טעום תטעם מאותם ביכורים
נפלאים, להעמיק בטעמם
ותשבחם?

עד אותו רגע שלא תוכל חזותו
והיא לפתע תופיעה על ספך, בחדריך,
במיטתך, בכרמיך, בשבילך
תושיט לך פריה תאמר ללא קול:
"כתבהו, עינות פורצות בך לדפיך."
ואתה חיש שוטפן מתוכך כמי הרים
רבים פורצים אפיק נגב שחון
נשבר משווע צמאונו
עד תומן.

האם תוכל באמת לחיות חייך
ככל אחד אחר לא-משורר -
ולהיות משורר
באותן פגישות מופלאות
עימה?