אני בעד תיאום ציפיות. אני אוהב את הסדנאות האלה, לפני קורס,
לפני תחילת עבודה או בהכנת סגל בצבא. ישנם הרגעים ארוכים של
שתיקה, שאף אחד לא יודע מה להגיד. פתאום, זה מגיע, אחד תמיד
מתחיל עם זה וכולם מצטרפים. כולם מצטרפים למרתון ארוך של זיוני
שכל, אומרים אותו דבר באלף דרכים שונות. כל אחד אומר את מה
שהוא רוצה שיהיה, ואיך הוא לא רוצה שיהיה, ואז בסוף מגיע הבוס
ואומר איך בדיוק זה יהיה, ולא משנה שזה לא מתאים למה שכולם
ציפו. כאילו שזה לא ברור מלכתחילה איך זה צריך והולך להיות.
לא תמיד הכל כל-כך ברור. ניקח לדוגמא את מיקה.
את מיקה פגשתי לפני יומיים, ממש במקרה באיזה פאב אפלולי. אני
הזמנתי חצי גינס, ומיקה דאגה שיהיה מספיק קצף. מיד היא מצאה חן
בעיני, אבל לא אמרתי כלום, אני אף פעם לא אומר, אני פשוט לא
יכול. כל הערב נעצתי בה מבטים, מתוך תקווה שהיא תעיף בי מבט
חזרה, ואז לא תהיה לי ברירה אלא לגשת. חבל שלא עשינו תיאום
ציפיות. הייתי אומר לה: "אני הולך לנעוץ בך מבטים כל הערב,
מתוך ההנחה שתסתכלי עליי חזרה, ואני לא הולך להפסיק עד שתעשי
זאת", היא בתגובה הייתה יכולה לנפנף אותי או לזרוק איזה חיוך
לכיווני, והיינו ממשיכים כבר משם. אני באמת חושב שהחיוך הראשון
עושה את הערב, אחריו הכל נהיה כבר הרבה יותר קל. לפחות ככה אני
זוכר.
שעתיים ישבתי ונעצתי מבטים. שעתיים אני ישבתי וחשבתי על
ההמשכים המסוכנים לצעד שלי כלפיה. היא יכולה להגיד לי לא, ואז
יפגע לי במעט האגו, אבל יותר גרוע, מה אם היא תשתף פעולה? זה
עלול להיות ממש מסוכן.
בסופו של דבר, ויתרתי על הרציונאל ופשוט ניגשתי אליה. "אפשר את
הטלפון שלך? זה עניין של חיים או מוות." אמרתי לה. אני יודע,
משפט פתיחה גרוע אבל לא עלה לי לראש שום דבר טוב יותר. והיא,
כאילו ידעה מראש את מה אני הולך להגיד, ללא עכבה שלפה מהתיק
פלאפון והגישה לי שאקח. חבל שלא עשינו תיאום צפיות. הייתי אומר
לה: " אני הולך עכשיו לבקש את הטלפון שלך, ואני מתכוון למספר
ולא למכשיר עצמו", אבל זה היה כבר מוגזם. "את יודעת שזה לא מה
שהתכוונתי" אמרתי לה. "כן, אבל תמיד נחמד להשתעשע לפני שמגיעים
לתכלס, לא?". "אני מיקה, ואתה? " הוסיפה. "אני נפעם וחסר
מילים" פלטתי בעמימות. "אז תגיד, זה אי פעם הולך לך הקטע הזה
של המבטים הארוכים והחוסר מילים הזה שלך?". באותו רגע הרגשתי
שזה אבוד, שזה לא ילך. "מזמן לא עשיתי את זה" התוודיתי. "זה
בסדר, גם אני לא. למעשה, אף פעם לא עשיתי את זה". הייתי מופתע,
למעשה הייתי בטוח שהיא משקרת רק מתוך נחמדות של הרגע. "אתה
יודע שאני לא יכולה לתת לך כלום בלי שם, נכון?". "כמובן, אני
שמואל, אבל כולם קוראים לי מולי" אמרתי לה. היא מצידה, דחפה לי
חתיכת נייר לכיס וחתמה בנשיקה על הלחי.
"מהרגע שהוא נכנס הייתי בטוחה שזה הבחור הנכון, אבל לא יכולתי
לעשות את הצעד הראשון. הם צריכים תמיד לעשות את הצעד הראשון,
אז חיכיתי. לפי המבטים שלו נראה כאילו הוא ציפה שאני אעשה את
הצעד הראשון, אבל לא רציתי לתת לא להפיל אותי בפח, חוק זה חוק,
אז חיכיתי."
"בסופו של דבר הוא פנה אליי, השתעשענו בשיחה איזה שתי דקות
ולבסוף נתתי לו את המספר, כמובן רק לאחר שהוא אמר את כל הדברים
הנכונים."
"אני מבינה עכשיו שטעיתי והוא לא היה האחד, אבל לא הייתה לי
שום דרך לדעת. הוא אמר את כל הדברים הנכונים."
"אתה מאמין לי, נכון?"
התעוררתי בשבע ביום ראשון, ונינה כבר הלכה לעבודה. אני אוהב
להתעורר שהיא לא נמצאת, ככה אני לא יכול להיתקל בה במקרה. פעם
הייתי רוצה להיתקל בה כמה שיותר, אבל מאז התאונה, שום דבר לא
אותו דבר. היא אומרת שהיא לא מאשימה אותי, שהיא יודעת שהנהג
השני היה אשם, אבל בהתחשב בכל הערות שלה על הנהיגה שלי, לפני
התאונה, אני יודע שהיא מאשימה אותי. האמת, גם אני עמוק בפנים
מאשים את עצמי.
אני לא יודע למה נשארנו יחד עד עכשיו, אולי זה מתוך רחמים שלנו
אחד על השני, אולי היא פוחדת להודות שהיא חושבת שאני אשם
בתאונה, ואני לא מסוגל לתת לה לחיות לבד במצב כזה, כנראה שאני
איכשהו כן מאשים את עצמי. אנחנו עדיין אוהבים, אולי זאת הסיבה,
אנחנו אוהבים.
אני חושב שנשים יותר רגישות מגברים בקטעים האלה. אולי בגלל
שהוא היה בתוכה היא כבר הספיקה להיקשר אליו. לעומת זה אצלי
תמיד עולה השאלה אם זה היה בכלל הוא או היא, או שזה היה פשוט
זה ולא יותר. אני פשוט רואה את זה כרקמה שהייתה ואיננה, ולא
כעובר שחי ומת.
יום שבת, התחלתי עם מישהי אחרת, מיקה. זאת הייתה הפעם הראשונה
שעשיתי את זה מאז שהכרתי את נינה. אבל לא יכלתי להמשיך עם זה,
זאת הייתה חולשה של רגע. אני יודע שלמרות כל המחשבות שמתרוצצות
לי בראש, אני עדיין אוהב אותה, ורוצה לבלות את כל חיי איתה.
גמרתי בלבי להיפטר מהטלפון של מיקה, אני הרי לא צריך אותו, אני
אסדר את העניינים עם נינה, נלך ליועץ נישואים, הכל.
כשניסיתי למצוא את הפתק ממיקה, הופתעתי לגלות חתיכת נייר. שובר
השכרת תא אכסון בתחנה המרכזית. מיד החלטתי ללכת לבדוק, אולי יש
שם משהו מעניין. מיד התלבשתי, אכלתי משהו קטן ויצאתי לדרך.
הבעיה היחידה הייתה, שלא היה לי מושג היכן בדיוק התחנה החדשה.
אחרי שעתיים של בירבורים וקבלת הכוונות מאנשים זרים, הגעתי
לתחנה. היה קצת יותר קל למצוא את הלוקרים. כשבדקתי את הלוקר,
כמעט, ואני לא מגזים, התעלפתי במקום.
היה שם תיק שחור מלא בחבילות גדולות של דולרים, ליתר דיוק
חבילות של שטרות של מאות דולרים. התיישבתי.
היה קשה לי להבין איך זה שאני, שלא זכיתי אף פעם בכלום, אפילו
לא בכרטיסי הגירוד של מק'דולנדס, מוצא פתאום ככה תיק מלא
דולרים. שעתיים ישבתי שם, עד שעה אחת, וחשבתי מה לעשות. בסוף
החלטתי להתקשר לנינה, היא תדע מה לעשות. התקשרתי הביתה, נינה
ענתה, הייתה היסטרית, שאלה אם אני בסדר. לא הבנתי מה היא רוצה,
אז שאלתי אותה מה קרה. היא סיפרה שהפכו את הבית, וכשהיא הגיעה
מישהו ברח דרך הדלת האחורית. פתאום הבנתי הכל. אמרתי לה לפגוש
אותי בבן-גוריון.
רק היום בבוקר הצלחנו למצוא טיסה פנויה ליעד נורמאלי, אמסטרדם.
תמיד אני ונינה אמרנו שצריכים לעבור לשם. רק שאף פעם לא הייתה
לנו הזדמנות טובה, ולא יכולנו לנסוע לשם בלי עבודה שמחכה לנו.
עכשיו אבל הכל נראה שונה, יש לנו שלושה מיליון דולר ועבודה
נראית עכשיו כדבר קצת מיותר, חוץ מזה עכשיו יש סיכוי שזה יציל
את הנישואים, לא תהיה לנו בררה אלא לפתור את הבעיה.
ראיתי את מיקה עוד פעם אחת, בעיתון הייתה כתבה על רצח שולי
זינברג, זיהיתי שזו מיקה לפי התמונה הקטנה שמדפיסים תמיד בפינה
העליונה. כתבו שם שכנראה שהרצח היה על רקע פלילי, אני ידעתי
שכך הדבר.
חבל שלא עשינו תיאום ציפיות. הייתי אומר לה: "תשמעי מיקה, אני
כולה רוצה איזה קטע מהצד, ולא רוצה שלושה מיליון דולר ואת
נישואיי חזרה במחיר חייך", או שלא. | 