[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניביקי שגב
/
לבד עם הפחד

שינוי, כישלון, אחריות, בדידות, המון.....





הכל מתחיל בנשימה הראשונה.
יוצאים מרחמה של האם המיוסרת והכאובה, מחוברים לצינור.
צינור שהוא הפעם האחרונה בה אנו ניהיה חלק מאדם אחר.
הפעם האחרונה בה לא נפחד.
עם נתק הצינור, אנו בוכים. סימבולי משהו הבכי הזה.
בכי ראשון, שניה אחרי שיוצאים.

אני לא בכיתי. הם חשבו אותי למת עוד לפני שחייתי. שק נפוח של
עור ועצמות ורקמות וגידים שלא בוכה, רק מגיר את נוזל הרחם.
הציגו אותי מול מכונות כאלו ואחרות, גילו שאני חי, פשוט טיפש
מדיי או תמים מדיי בכדי לבכות.
זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם העולם, לפני כן הייתי, או ליתר
דיוק לא הייתי, אלא משפט שזור בתוך עשרות משפטיה של מגדת
עתידות אחת זקנה.

בחלוף השנים התחלתי לשתוק.
מאז, מאז אני לבד, אולי תמיד הייתי לבד, אבל מתי שמדברים אז
החלל אליו נשלחות המילים, האויר שיוצא את פתח פי, האוזניים
הקשובות, כולם היו יודעים, יודעים מי אני, או מי רציתי להיות.

"ילד הבועה", פעם כינתה אותי המדריכה שלי בסיירות.

אני שותק. לא אומר דבר וחצי דבר אם אין בזה צורך של ממש, אבל
לא בגלל שחסרות לי המילים, גם לא מחוסר במחשבות.

אני פשוט לא יודע איך לשתף, איך להשתתף.

כאשר אנו מגשימים מחשבה ומוצאים אותה לעולם החיצון, אנו
מלבישים אותה.
שמלות מקושטות ומהודרות, בגדים מרופטים, סיכה בשיער, אולי גם
איפור קל...
אבל, אני מעולם לא הייתי מבין גדול באופנה.
בהתחלה ניסיתי. הלבשתי אותה, אך היא הייתה מבויישת מדיי בכדי
לצאת עם מה שלבשה. היא נשארה אצלי.
היום המחשבות שלי כבר אדישות, הן כבר לא מתלבשות.
הן יוצאות ערומות.
אולי זה נשמע נוח, אבל זה לא טוב, אני מנסה להסביר להן:
"אל תצאו ככה, יש קודים חברתיים ותרבותיים, אנשים לא אוהבים את
זה", והן, הן ממשיכות חשופות ועגומות הן יוצאות.
אז הפסקתי, אני כבר לא נותן להן לצאת.

בגללן הפכתי לאדם כה מחושב, כה מתוכנן, שאני לא מסוגל לפתח
שיחה ספונטנית.
מה יקרה אם הן יצאו פתאום?
מה יחשבו עליי?
בגללן אני נסגר, דואג לא להתבלט.

אבל היום, היום אני אנסה - זו הסיבה בגללה החלטתי לשתף אתכם
בזה.
אנסה סוף סוף לשלחן לאויר, חופשיות לעשות מה שירצו.
אנסה להיות הגוף הנפרד, הגוף שנושם, הגוף שבוכה, הגוף שצוחק.
לא עוד שק, לא עוד שקט,  רק אני.
אני כמו שאני, בלי למלמל, בלי לחשוב פעמיים.
מחשובות ערומות? שיצאו להן כמה שאפשר, לי לא איכפת.
כי ברגע שיצאו כ"כ הרבה הן גם ילמדו להתלבש לבד, לבכות לבד,
לצחוק לבד.
ואני אנתק את הצינור!!!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לכל חתול יש ריח
של חתול ולכל
כלב יש ריח של
כלב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/10/04 11:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניביקי שגב

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה