יום שבת, 14 באפריל

"אני עוזבת אותך", היא זורקת לחלל האוויר ככה סתם, בבוקר שבת
אביבי, שלא ממש קשור לכלום.
אני עדיין שרוע על המיטה הזוגית, נלחם בעצלתיים בקורי עכביש
שמסרבים להרפות לי מהאישונים. היא כבר לבושה, יושבת על הכיסא
הנמוך מול המראה הגדולה, מסתרקת. העיניים שלה פקוחות לרווחה,
קפואות מבט, נחושות. בלילה עוד הלכנו לישון מחובקים. כמה שעות
אחרי, כשקמתי להתרענן, השעה הייתה בערך ארבע לפנות בוקר והיא
כבר הייתה מרוחה בצד השני של המיטה, רחוקה ממני.
"קצת פתאומי, לא?", אני מצליח לפלוט אחרי כמה רגעים של שתיקה
והלם, עדיין מתקשה לעכל את הבשורה.
היא בשלה, לא מגיבה. ממשיכה להסתרק, נאבקת בקבוצת שיערות
עקשנית במיוחד, בעוד הלב שלי מתפרק לאלפי רסיסים והמסרק אוסף
לתוכו קצוות ארוכות של שיער שטני.
"אם זה משהו שאמרתי, משהו שעשיתי, אפשר לדבר על זה, את יודעת",
אני פולט לבסוף, מצליח להתרומם מהמיטה בכוחות שלא הייתי מודע
לקיומם.
"מאוחר מדי בשביל זה", היא שומרת על טון החלטי, לא טורחת אפילו
לסובב אליי מבט, "אני יודעת שאתה אוהב אותי, אבל אני לא יכולה
להמשיך להיות עם מישהו שלא יודע מה הוא באמת רוצה ממני, בטח
ובטח שלא מעצמו".
וכמו הגיח משומקום, אני מרגיש את מקור החיים המרוסק שלי שב
והולם בפראות בין ריאותיי המבוהלות. אני נושך את השפה התחתונה,
מיישר את הקפל העליון של הבוקסר. מיליוני מחשבות מתרוצצות לי
בראש ועדיין אני מוצא את עצמי, חסר יכולת של ממש לבטא אותן
בצורה ברורה וחד משמעית. הגוף, בינתיים, עושה את שלו, בעוד
אגלי זיעה קטנטנים מצטברים בקצה העליון של המצח.
"אני רק רוצה אותך, שרון, אני באמת לא מבין למה זה צריך להיות
כל כך מסובך".
"אני מצטערת, צוצי", היא מסננת בין שפתיה את כינוי החיבה האהוב
עליי, בארס השמור לאלמנה שחורה רגע לפני שהיא מכישה את בן
זוגה, "אני באמת מקווה שיום אחד, אתה תבין יותר טוב למה אני
הולכת".

יום ראשון, 1 בינואר

אני לא זוכר הרבה ממה שקרה אתמול בלילה. המסיבה, המוזיקה,
המשקאות... הכל נראה כמו זיכרון עמום, שכאילו קרה למישהו אחר
ולא לי. הראש עדיין כואב, מעניש אותי על כמות לא הגיונית של
וודקה תפוזים שגוף אנושי יכול לספוג בערב אחד. הדבר היחיד
שמרגיש ממשי זה ריח הקפה החזק שעולה מבעד למטבח הקטן, בדירת
החדר וחצי ששכרתי לפני חודש. בעיניים עצומות, מסונוורות מקרני
שמש סדיסטיות שמתריסות מבעד לחלונות, אני מתהלך לעבר מקור
הניחוח הקסום הזה.
"בוקר טוב", קורא לעברי הקול הנשי המלטף ביותר ששמעתי בחיי.
על כיסא עץ למרגלות שולחן האוכל, אני מוצא אותה יושבת מולי
ברגליים מוצלבות. לבושה בטרנינג הקבוע שלי ובגופייה שגדולה
עליה בכמה מידות, בחורה אנונימית מחייכת לעברי, והעיניים
הגדולות שלה בוהקות.
"אלוהים ישמור, חשבתי שהדברים האלו קורים רק בסרטים...", אני
מחייך לעברה בחצי זווית עקומה, מנסה לשמור על ארשת פנים רצינית
אך ממזרית כאחד.
"אתה מדבר על מה שהיה אתמול בלילה או על עכשיו?", היא מחייכת
חזרה, לא מתביישת לחשוף שיניים נוצצות ושפתיים שיגרמו אפילו
לאנג'לינה ג'ולי לחשוב על ניתוח פלסטי בהול.
תוך שניות של היכרות מפוכחת, אני כבר מוצא את האלמונית שלי
מקניטה אותי ומפנקת אותי בחביתה וקפה על הבוקר, כאילו היינו
זוג נשוי עם שני ילדים וכלב ולא שני זרים שנקלעו באקראי למיטה
משותפת בליל הסילבסטר.
"נעים מאוד, עומר", אני מציג את עצמי, ממשיך וסוקר את עלמת החן
המופלאה שתוקעת בי מבטים מהופנטים חזרה. בלי לחשוב, יד ימין
מהוססת נשלחת קדימה בברכה.
"שרון", היא מזדהה בתורה, תופסת חזק בידי המושטת, ומקרבת אותי
אליה.
אני מתכופף לעברה, לא יודע אם לצבוט את עצמי בכל הכוח, או
לזרום עם מה שבא, ולנסות ליהנות מהזמן שנותר לי עד לפאנץ' ליין
האכזרי של החלום. עד שזה יקרה, השפתיים שלנו נפגשות ברכות, ולי
כבר אין ספק: לזה התכוונו כל אותם משוררים, הוגים או סתם
חולמים מסוממים, כשהם דיברו על אהבה ממבט ראשון.

יום שלישי, 16 במאי

כבר חודש ויומיים שאני בקושי ישן. חוץ מלאכול את הלב, קשה לדבר
גם על מזון שנכנס לי לגוף. לעורך שלי בעיתון בו אני עובד כבר
הודעתי על חופשה אישית, ללא מגבלת זמן ומקום. קשה לחשוב על
סיפורים אנושיים מרתקים חדשים שיסעירו את נפש הציבור, כשהנפש
האישית שלך שסועה לבלי היכר. אני חושב על כל אותן ידיעות
שכתבתי, בהן ראיינתי עשרות, אם לא מאות, מוכי גורל ברמות
מצמררות. הכל מתגמד עכשיו, מול הטרגדיה האנושית המאוד
אגואיסטית שלי. אלכס, קולגה לעבודה וכתב חרוץ לענייני מדע
וקשקושי שכל, אומר שזה שאני מודע לעובדה שאני מלודרמטי ברמות
חולניות, זה כבר צעד אחד בכיוון הנכון. כשהוא בא לבקר אותי
באחד הימים האחרונים, הבהרתי לו שהדבר היחיד שיכול להחזיר אותי
לכיוון הנכון, זו האפשרות ששרון תחזור לחיי לצמיתות. בתקווה
הקלושה הזו אני נאחז ומוצא את הכוח להעביר לילה ועוד יום.
שרון, מצידה, מרחפת כנראה בגלקסיה נפרדת. מישהו זרק לי שהוא
כבר ראה אותה בפיתוח עם איזה בחור מסוקס, מחליפה נוזלים בקצב
הטראנס. לעת עתה, אני יוצא מתוך נקודת הנחה שהוא טועה והיא סתם
הדגימה לאיזה בן דוד רחוק שהיא גילתה, כמה טוב היה לה בעצם
איתי ואיך אף אחד לא ינשק אותה בחיים כמוני. כך או כך, אין לי
דרך של ממש לבדוק את המידע החדש.
בהתחלה היא עוד סיננה אותי, אחר כך החליפה מספר בנייד ומצאתי
את עצמי מתפלמס עם איזו עולה מארגנטינה, מנסה נואשות להסביר לה
שאני לא בעל הבית שלה, שמנסה לגבות ממנה שכר דירה. החברות של
שרון גם לא מוכנות בדיוק לשתף פעולה ורק יודעות לספר לי כמה
פגעתי בה וכמה היא האמינה שאני באמת ה 'אחד', מה שרק גורם לי
להרגיש עוד יותר אפס. עם אינפורמציה מינימאלית ולא לגמרי
מהימנה לגבי מקום הימצאותה, אני מוצא את עצמי מפקפק אפילו
ביכולות העיתונאיות המשופשפות שלי, שהרי אחרת כבר מזמן היה לי
מידע מדויק על המתרחש בראשה.
"התחילו לבנות את הבניין המרובע בעזריאלי", זורק לי אלכס תוך
כדי שיחה, כשהוא מבליח לביקור היומי הקבוע שלו.
"שמחת זקנתי", אני ממלמל מבעד שפם לא מגולח בעליל.
"תראה", הוא מתעלם באלגנטיות וממשיך, "בדרך כלל לא הייתי משתף
אותך בזה, אבל יש כמה יזמים חדשים שאני עושה עליהם כתבה ומאוד
הייתי רוצה שתפגוש אותם. מדובר בשני חבר'ה צעירים ומאוד
אמביציוזיים, שעומדים מאחורי מיזם היי-טק חדש שנקרא 'לביא את
גרוס', שעתיד לעסוק במציאת פתרונות ביו-טכנולוגיים להרבה
מהבעיות הרגשיות שאוכלוסיות רבות במדינה שלנו סובלת מהן בשנים
האחרונות. בכל מקרה, המשרדים שלהם הולכים להיות ממוקמים בבניין
המרובע בעזריאלי ובינתיים הם פועלים בצורה מאולתרת בבניין
משרדים באזור התעשייה של רעננה ואפילו שהכול שם מאוד תיאורטי,
אולי שווה לך לתת התייחסות לאחת ההמצאות האחרונות שלהם, שנראה
לי שיכולה להביא לשיפור ניכר במצבך".

יום חמישי, 27 ביולי

"אני כל כך אוהבת אותך", שרון מחבקת אותי צמוד לליבה, הראש שלי
נמחץ בין שדיה הרכים.
השמש שוקעת על המרינה בהרצלייה, ואנחנו עוצרים באמצע סיור
רומנטי לאורך החוף, מתוך כוונה להסתכל על השמיים נצבעים
בגוונים של אדום וכתום. כמובן שבפועל אנחנו בעצמנו שוקעים ברצף
מענג של נשיקות, חיבוקים ואצבעות סוררות, שמתחפרות בין רגליים
חלקות מתחת למכנס. כשהתשוקה שוככת, השמיים העוטפים אותנו כבר
מתהדרים בגון חדש של סגול, מרמזים על לילה קיצי הממשש ובא.
שרון מסתכלת סביב בפליאה, מבט מסוקרן של ילד ממלא את עיניה.
"כשהייתי ילד, אבא שלי היה לוקח את האחים שלי ואותי לים, כדי
לראות את השקיעה", אני לוחש לה.
"זה כל כך יפה", שרון ממלמלת, מסתובבת במקומה כשמבטה מקובע
לעבר השמיים, "בחיים שלי לא ראיתי משהו כל כך ממלא".
אני בולע גוש רוק שמוצא את דרכו לגרוני, משפיל מבטי אל החול
החם.
"אפילו לא כשעשית איתי אהבה הבוקר?", אני מנסה להסית את כיוון
השיחה, מעביר אצבע מגורה לאורך בטנה החלקה, מרים בהדרגה את
עיניי חזרה לעבר הפלא השמיני של תבל, הניצב ממש מולי.
"המממ... את היום בבוקר אני דווקא זוכרת מצוין", שרון מחייכת
במבוכה ופניה נצבעות באדום שאך לפני רגעים ספורים עטף את
השמיים מעלינו, "אבל כשאני מנסה לחשוב על שקיעות אחרות, או
טיולים רומנטיים אחרים לאורך החוף שהיו לי בעבר, אני מרגישה
כאילו שמשהו חוסם לי את הזיכרון, מונע ממני גישה לחוויות ילדות
כמו שלך".
העיניים שלי צונחות חזרה לרצפה.
"זה לא שלא טוב לי איתך, עומר. אתה יודע שאתה כל מה שיש לי
בחיים, והחודשיים וחצי האחרונים היו חלום ארוך מבחינתי".
"אבל?", אני שואל בקול סדוק, חושש מהכיוונים הבלתי צפויים
אליהן זורמת השיחה.
"אני לא יודעת. אין 'אבל' ספציפי. אני פשוט מרגישה שמשהו חסר
לי בכל התמונה המושלמת הזו. אתה, אתה יודע יותר מדי טוב מה אתה
רוצה בשבילך, ואיך אתה רואה את שנינו בעוד חודש או שנה או
אפילו עשר שנים. ולפעמים, לפעמים אני חושבת על עצמי ומה טוב
לי, ואני מרגישה כאילו... אני מרגישה כאילו אני לא יודעת מה
טוב לי או מה אני רוצה מהחיים שלי בכלל".
שוב פעם דפיקות לב מואצות. לעזאזל, הייתי בטוח שנפטרתי מאלה
בחודש מאי!
"אל תהיה עצוב, צוצי. אתה יודע שאני תמיד אוהב אותך. אבל אני
רוצה שגם יהיו לי זיכרונות ילדות כמו שלך יש, אני רוצה גם חלק
מהעוגה הזו של החיים וכל זמן שאני לא מצליחה להיזכר בעבר שלי,
יש לי מן תחושה שגם העתיד שסביבי הופך להיות די תקוע".
"אז מה את רוצה להגיד, שאת עוזבת אותי?"
בום! הלילה נופל בבת אחת, בולע אותי מכל כיוון אפשרי.
"אני מצטערת", היא אומרת ואני עוד מספיק לראות דמעה בודדת
נופלת על לחיה השמאלית, רגע לפני שהכול נהיה שחור ואני מאבד
אותה לעולמי עולמים.

יום ראשון, 21 במאי

אני שונא את אזור התעשייה של רעננה. לכל הרחובות יש את אותו
שם, בשינוי וריאציה כזה או אחר: עמל, סדנה, יצירה, מלאכה. לך
תמצא מחט בערימה של שחט. אסף אמדורסקי מתנגן בינתיים ברדיו, שר
על נקמה מתוקה, מנועים שקטים ויעלי אחת, שמבליטה שדיים, ורק
אני מחפש איך להחזיר לעצמי את חמש עשרה דקות המלנכוליה הטהורות
שלי-עצמי. בסוף אני מוצא את הבניין של צמד גאוני ההיי-טק שאלכס
כל כך המליץ לי עליהם. הם יושבים במשרד קטן ומעופש בקומה
השלישית, תיכף אחרי שיוצאים ממעלית שנבנתה באמצע המאה שעברה,
ונותנת לך תחושה שאתה מינימום נמצא בקומה השלושים ואחד של גורד
שחקים ניו-יורקי מתקדם, אם לשפוט לפי קצב התנועה שלה.
במשרדם הקטן, לביא מספר לי במבט מתנשא שהוא הראש מאחורי השילוב
החדשני של מציאת פתרונות נפשיים הולמים לציבור הרחב בעזרת
אמצעים ביו-טכנולוגיים מהפכניים. גרוס הוא הפרויקטור שלו,
שמביא עמו את הרקע המדעי הנחוץ למימוש הרעיונות השאפתניים של
לביא, ומי שהתחיל כעובד פשוט מן המניין ושדרג את מעמדו במרוצת
הזמן לשותף מלא ושווה ערך במיזם.
"לפני שנה וחצי, ביקשה אישה אמריקאית לשבט את חתולה האהוב,
שנפטר בטרם עת, דבר שנעשה לשביעות רצונה", מספר לביא, תוך
שימוש בתנועות ידיים רחבות להמחיש כל מילה ומילה, "באותה
תקופה, פורסם בהרחבה בעיתונות האינטרנטית וגם בעיתונות הכתובה
פה בארץ, על מספר מדענים בריטים שהצליחו לבצע תהליך זהה של
שיבוט בזוג חתולים נוסף, מה שיצר המולה גדולה סביב כל
הקונספציה ברחבי העולם. מיותר לציין, שלא חסרים ארגוני זכויות
בעלי חיים או אדם, שחוששים מהטכנולוגיה שמאפשרת ליצור תעתיקים
מדויקים של יצורים חיים ולכן חשוב שכל מה שנאמר וייאמר בינינו
בשש עיניים בחדר הזה יישמר בפורום הזה בלבד".
אני מהנהן, תוך ציפייה דרוכה להמשך הדברים.
"מה שאנחנו בעצם מציעים לך כאן, זו אפשרות ליצור שיבוט מדויק
של האקסית שלך", גרוס נכנס לשיחה, עיניו בוהקות מהתרגשות,
"בשיתוף פעולה אינטנסיבי מול עמיתנו בבריטניה, הצלחנו להאיץ את
תהליך הגדילה של השיבוט וליצור כפיל חי ונושם, לכל בעל חיים
שרק תעלה על דעתך, תוך שבועות ספורים בלבד".
"יצרתם גם תעתיקים של בני אדם?", אני שואל, דוחק שאלות של מוסר
ואתיקה אנושית לתהומות הנשייה של מוחי.
"היו מספר ניסיונות בתחום, בהחלט", משיב גרוס.
"ו...?", אני מוסיף ומקשה.
"בוא נאמר שאשתי תמיד רצתה תאומים ובזכות שכלול טכנולוגיית
השיבוט, אנחנו עכשיו מגדלים שלישייה למופת".
"העניין איתך יותר מסובך, מאחר ובמידה והתכנית שלנו תצלח, אסור
ששרון המקורית תדע שהיא שוכפלה", מתערב לביא בשיחה, קולו
סמכותי ונמוך, "לפני שאנחנו נתחיל בתהליך, תהיה חייב לחתום על
ניירת המחייבת אותך לשמירת סודיות מוחלטת ועל הסכם קפדני,
המורה עלייך להימנע מליצור כל קשר, מכל סוג שהוא, עם אנשים
מסביבתה של שרון א' שיכולים להיתקל בשרון ב', ולהפיל את
הפרויקט, ואותנו, ביחד איתו".
"כל מה שאתה צריך לעשות, זה להביא לנו כל דבר שעלול להכיל את
רצף הד.נ.א של חברתך לשעבר ויסייע לנו להתחיל בתהליך", מסכם
גורס, "כל דבר מוחשי, כמו דם שנשאר על תחבושת משומשת, שאריות
ציפורניים שהיא גזרה, שיער שלה שנותר על מסרק, יכול לסייע
במקרה שלנו".
"גם אם זה שיער מלפני מעט יותר מחודש?", אני שואל, נזכר
בשאריות השיער שהותירה שרון על המסרק שלי, בבוקר האיום בו עזבה
את חיי.
"כמובן".

מוצאי שבת, 29 ביולי

שרון א' יושבת בחוסר נחת מופגן על כיסא רעוע במתחם המסעדות של
קומפלקס הסינמה סיטי בצומת גלילות. לקח לי הרבה זמן לשכנע אותה
להגיע לשם, ובכלל זה הרבה שיחות שכנוע לחברות וקרובי משפחתה
מדרגים שונים. עכשיו היא יושבת שם ומחכה לי שאבוא ואשתף אותה
בנושא הקריטי עליו הייתי מוכרח לדבר, בציפייה לראות אם זה אכן
מצדיק את העובדה שהוצאתי את עצמי מהנפטלין של חייה. שרון ב',
שגם אותה לא היה קל להביא, כבר מגיחה מבעד למעלית, בעצמה
מסוקרנת לראות במה דברים אמורים. אני, בינתיים, מסתפק בתפקיד
מרכזי מאחורי הקלעים, ומסתתר מאחורי פסל של דמות קולנועית
ידועה. חודשים ניסיתי לשחק את תפקיד האלוהים בחיים של עצמי ולא
יזיקו עוד מספר רגעים בהם אמשיך להחזיק את הקלפים צמוד לליבי.
גם ככה הנזק שנגרם לכולנו הוא בלתי הפיך, כך שמה זה כבר ממש
ישנה?, את שרון, גרסה א' כמו גרסה ב', בין כה אי אפשר לשנות,
איך שלא יהיה. בכל מקרה אני נשאר קירח מכאן ומכאן.
"זאת אמורה להיות בדיחה?", שרון ב' צווחת, מבועתת, כשהיא מגיעה
לשולחן בו קבעתי להיפגש איתה, ומגלה שם את מקור הגנום שלה
במלוא הדרה, "כי אם כן, זה ממש, אבל ממש לא מצחיק".
שרון א' בעצמה נראית חיוורת מתמיד. פניה מלבינות, בעודה קמה
ממקומה, הולכת לעבר שרון ב' וחוזרת לשולחן, ממש כאילו ראתה רוח
רפאים. בשלב זה כבר נוצרת המולה רבה סביב צמד הכפילות בעלות
החיבה המוזרה לנטישת בן זוגן, וסקרנים מזדמנים עוצרים לחזות
בתופעה.
"שרון!", אני מחליט לחשוף את עצמי, ושני ראשיהן מסתובבים, "מה
שלומכן?"
מבט של מבוכה מזוכיסטית משתלט על פניי, מבלי שתהיה לי שליטה
בדבר.
"כדאי שתשבו, אני חושב שיש לנו הרבה על מה לדבר".