בשקט הזה,
אני מדמיינת עננים,
סגולים ערפיליים
שעוטפים אותי,
כמו שערות- סבתא מתוקות,
כמו חיבוק עדין- חזק מחבר זקן,
כמו חיכוך איטי של ראש פרוותי מוכר בברך.

בעצב הזה,
אני עוצמת עיניים,
שותקת קצת לעצמי.
והרבה לך.

והלוואי שאחיה
בתוך צדפה,
כמו בשיר של שלמה גרוניך.
שם אוכל לשתוק כל חיי
ואף אחד לא ישתעשע
ברגשות אבודים
או במילים נדושות
שלי.

והשירים שלי יהיו בועות-
האומנות מתבטאת בגודלן,
אין הרבה אפשרויות לטעות
כך.

והלוואי שלא תשאל
כל כך הרבה שאלות
עלי,
ושלא תרצה לאהוב אותי
יותר.


13/8/01