שנאה זו מילה קשה וגסה. משהו שאסור לבטא בקול רם, משהו שצריך
להחזיק קשור או רדום במעמקי הבטן, לא לתת לו להתפרץ החוצה,
לגלוש מהשוליים.
אני לא שונאת אותך.
איך אמרתי לך פעם שאני אוהבת. ואיך שיתפתי פעולה. איך רקמנו
יחד מזימות, איך נדקור אותי בבטן עד שאדמם. איך הלכתי אחריך
בעיוורון מלא, חושבת שהתמונה שמולי ממוקדת וברורה. עובדה שלא -
ראיתי אותך ככה, לא כמו שאתה. ואתה לא אדם רע. ואני, אף פעם לא
אהבתי אותך. אל תצפה להתנצלות.
אז אני לא שונאת אותך, לא בקול רם. אני בכלל לא שונאת אף אחד.

בלב מותר לי להגיד שבעצם אני שונאת את אלה שמחבקים אותי עד
שאני נחנקת. את אלה שדמותם מתפוגגת כמו עשן ברגע שאני מושיטה
יד, למרות שנראו לי כה קרובים. וככל שאני צריכה ידיים מחבקות
אני מגלה שאין לי במי להיאחז. ואז אני נזרקת למים לבד בלית
ברירה. והמזח מתרחק. אני אמות בטביעה.

כשמבקשים ממני תשומת לב (מבין המילים הצוחקות, או מבין הדמעות,
או מבין ההתנשאות המזוייפת, אני יכולה לזהות צורך כזה אצלכם),
אני נותנת כמה שצריך. שחס וחלילה אף אחד לא יישאר עזוב ומקופח,
בהרגשה שהוא לבד. אני מושיטה את הידיים שלי לחיבוקים ומקשיבה
ומהנהנת ומחייכת אליכם. ואתם לא שמים לב כמה זר נראה החיוך הזה
על השפתיים שלי. אתם אומרים "זהו, נשבר לי".

ככה שבסופו של דבר, הכל מתחיל ומסתיים בי. אפילו הרצון לעזור
לכל אחד מכם נועד לכסות על הפגמים הטיפשיים שלי. ויש ימים שבהם
נראה לי שהם זוהרים דרך המסיכה המוקפדת, נראים גם לזרים.

ויש עוד משהו שאני רוצה להוסיף.
(ואז אני מציצה מהר מעבר לכתף, מסתכלת שאף אחד לא מקשיב)
אני זורקת לחלל הקפוא בקול רם: "אני שונאת אותי".
ומושכת את הלשון הארסית בחזרה לתוך פי.
הולכת לשטוף את הפה בסבון. יורקת את הפחדים שלי. שוטפת היטב את
הכיור, לא להשאיר סימנים.