הסיפור כמובן, אינו מציאותי על המחבר.

השעה 16:00 , שוב פעם אתה מתעורר, הפוך כולך, לא כי הפסקת
להיות עייף אלא כי קרני השמש המעצבנות של השעה הזאת צורבות את
עיניך. אתה כבר לא ממש זוכר באיזה מלון אתה, ובאיזו עיר אתה,
לעתים רחוקות קורה שאתה לא זוכר באיזו ארץ אתה נמצא כרגע.
כרגיל, לקחת  כל כך הרבה סמים בלילה שעבר , שאתה לא זוכר בקושי
משהו, וכרגיל העברת אותו עם מעריצות מההופעה.
השעתיים היחידות ביום שאתה באמת מרגיש שאתה חיי בהן אלה 17:00
- 18:00 אחרי הצהריים, אתה יושב במרפסת של אותו מלון אל מול
השמש הכתומה - סגולה, עם כוס קפה, זה הזמן היחיד שבו נותר לך
עוד לחשוב, להרהר על המשפחה הרחוקה, הבת שלך שמחכה לך, רק חבל
שהיא ראתה אותך בכל חייה יותר בטלוויזיה מאשר במציאות. בכל אחר
צהריים שכזה אתה מגיע לרגע שבו אתה חושב שאולי מספיק, אולי כל
זה לא שווה את זה , זה כבר מזמן לא לעשות מוזיקה מהלב או
אומנות, מזמן הפכת למכונת כסף מסוממת של חברת התקליטים. אבל
רגע לפני שאתה מחליט לפרוש מהכול, וזין על העולם, בא האמרגן
ומודיע לך שאתה כבר מאחר וצריך להתחיל להתארגן להופעה הבאה
באותו ערב, והרי אתה מחויב, אתה חתום. וככה, כל יום, מלון אחר,
ארץ אחרת.

קוראים לה המנה האחרונה, ואומרים שהיא מאין שבירת דיסטאנס עם
אלוהים, אומרים שכשאתה לוקח אותה, יוצא ממך כל הרע, כל הכעס
וכל הדיכאון שהצטבר בך. תגידו לבתי שאהבתי אותה.