השקיעות אינן נחלת חלקו של המקום הזה.
לא, לא, הן שם  -  -  בצד השני  -  -
היכן שהרכבת עוגנת אל מול הים.

עברתי במקום הזה בשעת דמדומים, בסוף אלול.
מחיר הלחם בדיוק ירד לחצי, והאנשים בסופר מיהרו לקראת
דבר מה כלשהו.
אני אז יכולתי להישבע
שלא אכתוב יותר על קריית אליעזר;

שני זקנים יושבים על הספסל עם בקבוק של בירה
בדיוק כשהחשכה מתחילה לרדת, וענן של אובך מכסה
את העיר הזו בהתנחמות של סתיו עירוני.
אין כאן חצב,
את הנחליאלים שכחתי בקיבוץ.

לפי שעה, לא נראה שלמישהו אכפת שמחר ערב חג:
האוכל עוד ארוז בשקיות,
את השופר החליפו צפירות הרכבים מן הכביש.

הייאוש עוטף את האנשים
בהסכמה ניכרת שזה מה יש
(ולא בעייפות זמנית, הרי,
לא היה פה אפילו ממה להתעייף)
ולפי שעה,
אין מקום פחות פואטי מזה.




14.9.04, כ"ח אלול תשס"ד.