כשאימי מתחילה ומספרת את הקורות אותה, אנו יושבים בשקט, בני כל
הגילאים, ילדים וילדות, נערים ונערות, בוגרים ובוגרות, אבות
ואמהות, פוקחים עיניים גדולות ומקשיבים, מידי פעם שואלים,
להבין, לא להפריע.

בילדותה היו יוצאים, בערב חג החנוכה, היא וחברותיה לחוף הים
בתל אביב וחופרים תעלה עגולה כך שהיו יכולים לשבת בקצה התעלה
ורגליהם בתוך התעלה. את החול מהתעלה היו עורמים במרכז העיגול
שנוצר, ועושים מעין חנוכייה על הגבעה במרכז.
היו מתרכזים כמה עשרות ילדים, נועצים נרות במרכז העיגול
המוגבה, ומדליקים את נרות החנוכה, והיו שרים שירי חנוכה
וחוגגים את החג.
בכל שנה ושנה, בערב חג החנוכה, היו מתאספים היא וחברותיה אל
החוף והיו חוגגים.

ערב חנוכה אחד היה גשום ולא ידעו אימי וחברותיה מה יעשו.
המתינו לגשם הטורדני שיפסיק, ולא הפסיק.
חשבו, אולי יקיימו את הטקס תחת טיפות הגשם, אך הגשם היה כבד.
חשבו, אולי ידליקו נר סמלי על החוף, מהר, בריצה, וכל זאת כדי
לשמור על המסורת שפתחו במהלך השנים, אך החוף שהיה מעט רחוק
נראה רחוק יותר בדרך שבין השלוליות.
היה נראה כי הפעם הזו הם לא יחגגו את החג כהלכתו.

ראתה סבתי, אם אימי, כי הגשם אינו מפסיק ואינו מתחשב באימי
וחברותיה, והן עצובות ומאוכזבות.  
כינסה את כל הילדים בתוך החדר בבית, והושיבה אותם במעגל.
הלכה והביאה קערת פח גדולה (פיילה) ומילאה בה חול, ויצרה גבעה
קטנה במרכז הקערה.
לקחה נרות וגפרורים והגישה אותם לאימי וחברותיה.

עשו הילדים מקערת חול זו מנורה ונעצו בחול את הנרות, הדליקו
אותם ושרו שירי חנוכה וכך שמרו על מסורת המנורה בחול.