"חבל, פשוט חבל, לא מגיע לעולם לאבד אדם כזה", היא קראה,
דמעותיה שיצאו ממעיינהן בתוך עיניה האדומות והכואבות זלגו
לאורך לחייה התפוחות והורודות.
"הכרנו בכתה ט'", אמרה עם צחקוק קל, את דמעותיה שעמדו לצאת היא
שאבה פנימה עם קול שאיפה קטן, ואת דמעותיה שכבר עזבו את הקן,
נגבה עם מטפחת קטנה.
"התאהבתי בו מיד. הוא היה המנחה של טקס הסיום. לא חתיך, לא
מצחיק, לא גבוה, רגיל... אבל אני מצאתי בו באותו הרגע משהו שלא
מצאתי כל חיי אצל מישהו אחר. התאהבתי. הוא היה האהבה של חיי.
שבוע אחרי הטקס כבר היינו חברים", דמעותיה פסקו מלנזול והיא
המשיכה לדבר עם חיוך קטן על שפתיה האדומות, "זה נמשך באזור
השנה וחצי. נפרדנו, מסיבות שאני לא רוצה לפרט עכשיו. ראיתי
שאני לא יכולה בלעדיו ומהר מאוד חזרנו להיות ידידים מאוד
טובים", היא הפסיקה את קריאת ההספד לכמה שניות ומיד המשיכה, לא
מהדף הארוך עם הנאום שאמורה הייתה לקרוא, אלא מהלב.
"לא מגיע לנו לאבד אותו", אלה היו המילים הכי כנות שלה באותו
היום, עם נאום מול כל הקרובים והאוהבים והחברים, האם, האב, שתי
הסבתות, האחות הקטנה, שמיררו בבכי חזק ועוצמתי. דמעות גדולות
התחילו לנזול שוב, היא הפסיקה לקרוא, החבר הגדול שלה בא וחיבק
אותה חזק חזק, מה שגרם לה להפסיק לבכות ורק לשאול שוב ושוב
"למה הוא? למה הוא?"

"מותק, תגידי", הוא קרא לה מתוך השירותים, בזמן שפידר את עצמו
בקרם הגילוח הלבן.
"כן, דוב?", היא קראה לו בחזרה, היא קראה לו דוב כי הוא היה
שעיר במקצת, ושמנמן במקצת.
"שחר ארבל הזה?", אמר תוך נסיון למלא בקצף את האזורים הריקים
בפניו, "זה נכון? מה שאמרת בהלוויה שלו? הכרתם בכתה ט'?", הוא
שאל עם פרצוף עקום, פיו היה נטוי לכוון שמאל ועינו השמאלית
סגורה.
"כן, טוב, בעצם, היינו באותו גן, גן רינה, בגן חובה, אבל אז
אפילו לא הכרנו, הוא היה הכי גדול שם", היא סיפרה תוך כדי ציור
בליפסטיק על שפתיה העבות, קשה היה לפספס אותן, זה היה מה שמשך
אליה גברים.
"ההורים שלו החליטו להשאיר אותו גן, כי הם לא רצו שיהיה הכי
קטן בכתה, אבל אחרי הגן עברנו לכתות שונות, הוא לאל"ף 2 ואני
לאל"ף 3 ועד לחטיבה לא שמעתי ממנו", היא סיימה למרוח על עצמה
את האודם שלה ועברה לעיצוב הריסים.
"וואלה?" הוא שאל אותה את השאלה הכי בנאלית ולא נצרכת בעולם,
תוך כדי שהוא מדמיין את עצמו בתור סנטה קלאוס, היה חסר לו רק
המעיל האדום והמגפיים, הוא נראה בדיוק כמוהו.
"וואלה", היא ענתה לו, "נו, אתה מוכן? ההורים שלי מחכים לנו"
אמרה תוך צפיה קבועה של כל 5 שניות בשעונה הקטן,  "אני כבר
מסיים פה", ענה לה בטון ילדותי במקצת, הוא גילח את פניו
בזריזות ונחתך בכמה מקומות, והם יצאו להוריה.

"זה נכון מה שאמרת בהלוויה של שחר, מותק?", הוא שאל אותה
כשחזרו, הם התמקמו, הורידו את מעיליהם, "מה? לגבי זה שהכרנו רק
בחטיבה?", היא אמרה בקצת עצבנות, "הרי דיברנו על זה בדיוק לפני
שיצאנו".
"לא, לא, לגבי זה שמצאת אצלו משהו, שלא מצאת אצל אף אחד אחר
ושהוא האהבה של חייך?", אמר בטון כועס.
נשמתה נעתקה, "אמממ, לא בדיוק", אמרה בהתחמקות, "בא לך קפה?",
שאלה בנסיון כושל להחליף נושא.
"מה זאת אומרת? את רוצה להגיד לי שאהבת אותו יותר ממני?",
עכשיו הוא כבר רתח, בדיוק כמו המים בקומקום.
"דובי, אין לי כוח לזה היום, אני ממש עייפה, בוא לישון", היא
אמרה, והוא, בלי הרבה אפשרויות, הלך שבי אחריה.

הוא ניסה לדבר איתה שוב ושוב על כך, בימים שלאחר מכן, אך ללא
הועיל, היא כל הזמן התחמקה, עד שלבסוף נמאס לו, באחד הימים
שחזר מוקדם מעבודתו, היא היתה בבית, הוא נכנס ואמר לה בדיוק מה
שרצה,
"אני רוצה לדבר, וזה חשוב!", היא הבינה מהר מאוד, שתמו ימי
ההתחמקויות שלה, הם התיישבו בסלון המרווח, הוא זרק את עצמו על
ספת יחיד, והיא נשכבה בספה הסוגית, הוא הטיח את רגליו על
השולחן.
"שחר ארבל, ההוא שהיינו אצלו בהלוויה לפני כמה ימים, אמרת שהוא
היה אהבת חייך", אמר בטון רציני.
"כן, בערך", אמרה עם ציחקוק קל, "אל תתן לזה להדאיג אותך, אותך
אני אוהבת!", אך הדבר לא הרגיע אותו.
"איך יכול להיות? שאת אוהבת אותי ואמרת שהוא היה אהבת חייך?",
היא שתקה במשך רגעים ארוכים של דממה, אולי חשבה, אולי משכה זמן
בשביל לגרום לו להרגע.
"הוא היה האהבה הכי גדולה שלי, אבל אני אוהבת אותך עכשיו".
"את מי את אוהבת? אותי או אותו?!"  שאל בצעקה עזה, לבו דפק
בעוצמה, על מצחו צמח לו וריד גדול, הוא כעס, זעם, רתח, "הא?!"
צעק עליה.
"תרגע!" צעקה עליו בחזרה.
קשה להשאר אדישים למישהו שצועק עליך, במצבים כאלה, המוח משתנה,
במקום להיות הגיוני הוא נכנס למצב מלחמתי, התכנון הוא לא איך
להרגיע ולהשכיח את הריב אלא איך לפגוע ולתקוף חזק יותר וקשה
יותר,
"אהבתי אותו יותר, אבל עכשיו אני אוהבת אותך", היא נסתה להשמע
הגיונית, שני הלבבות שלהם נקשו בעוצמה, הם היו מעוצבנים.
"אני או הוא??? תחליטי!!!".
"אם כך, אז הוא", אמרה בשקט מפתיע, שהיה לא אופייני למריבות
כאלה.
"מה?! אני לא מאמין" צעק עליה, הוא היה מבוהל וכעוס כאחד, "איך
יכולת? איך? איך???"
"אותו אהבתי יותר, אבל אני אוהבת גם אותך!", היא אמרה לו, אך
זה היה כמו לדבר לקירות.
"מגיע לו למות, במיוחד בגלל הכשל בבלמים באוטו היפה שלו",
צעק.
"איזה כשל בבלמים? המשטרה לא סיימה את החקירה", אמרה בהפתעה.
"לא נורא, זה מה שהם ימצאו..."
הכל החל להסתדר בשבילה, בדיוק בשבוע שעבר, שחר בקש מהחבר שלה
לעזור לו לתקן משהו באוטו, החבר נענה בשמחה, הוא ידע על עברם
המשותף, אך סמך עליה וגם עליו, חששותיו החלו לגדול כשראה אותם
מבלים יחד, הוא היה בחור מאוד מושך, למרות שלא כך נראה בכתה
ט'. קנאתו החלה לבעור בו.
"אתה רצחת את שחר?", היא שאלה בקול שקט, ואז איבדה את הכרתה
ונפלה על הרצפה.