רוב הזמן אני מקרצפת את המילים
משירה מהן שרידי מרירות שיכולה לשרוף
מתיכה שביבי אכזבות  לכדי נעלמים חבויים
למשוואות הזויות שרק אני מבינה

מאכסנת אותם בשקיות פחד משומרות

אני מזמינה לי פיות מתוקות
שמקשטות את חדרי הפנימיים
וכל הפרפרים האלה הנפלאים
שמרחפים בנשמתי
אוספים את דמעותיי
ברחמים רבים

כשאני מחוברת ללהט
זה נראה כמו להבות שמחות
ואם כבר להט אני נוגעת בנתזי תקווה נואלת
וטסה לי כאילו אין מחר
מכוונת עצמי
לנקודת המרכז
ונשרפת
לאט...