בבוקר שכזה,
שרק עננים ועננים
מכסים מעל,
ללא שמש בשמיים,
ביום כזה
תבוא אליה,
לביתה,
תבוא עם מפסלת
בידך,
תבוא ותחצוב
על מצבת ליבה
את כל אשר תראה בעיניך.
תחצוב לה את הוריה,
משפחתה,
חבריה
וכלבה,
תחצוב את זיכרון הימים השרביים
בהם התהלכתם בידיים שלובות,
ללא מטרה,
כך סתם ברחובות,
ללא אוויר לנשימה,
ללא מילים.
לא תוכל להיפרד ממנה
באותם ימים שרביים,
תן לה לנוח,
תעלם לזמן מה,
תתאהב בה שוב,
מחדש,
רק בכדי לחגוג את בוא האביב,
את הירק המתפשט
והפירות המתמלאים מיץ,
מטים בכבדות את הענפים הרכים,
כמעט ונושקים לאדמה.
תכתוב,
תכתוב כדי  לומר לה
מה שהחום הזה משתיק,
תכתוב כדי לא לומר לה
שהפך פתאום מחניק,
שהצל בעיניי השוקולד שלה
רק הולך וגדל,
מכסה פנים,
כמו העננים
ומאיים
לקבור אותך תחתיו,
תכתוב לה עכשיו,
רק אל תשכח
לשוב עם בוא הסתיו.