יש משהו בריקנות העגמומית הזו של פ"ת שעוזר לך להרגיש יותר
טוב, שלפחות בתחושת הבדידות הזו, אתה לא לבד. כמוך מסתובבות
ברחובות השקטים אלפי, אולי יותר, נשמות בין החיים למתים עם
הידיים פרושות קדימה ומחפשות. הם ישארו כך עם הפה פעור חסרי
שקט עד שלא ימצאו מנוחה, נחמה .במיוחד בסתיו ניתן להרגיש זאת,
כשהשמיים הכחולים נצבעים באפור ואחרוני המתבודדים, המהססים
והמתלבטים מחפשים זוג ידיים חמות להעביר איתם את החורף. אחרי
זה? מי יודע מה יהיה? רחוק משם, מרחק של כמה עשרות קילומטרים
וכמה דקות נסיעה נמצאת העיר הגדולה.גם שם ניתן להרגיש מעבר
לרעשי המכוניות המצפצפות והבסים הקבועים שמשתפכים מהמועדונים
את הצליל הקבוע של חוסר השקט.

תמיד פירשתי את חוסר השקט הזה לבדידות, אותה בדידות שדבקה בי
כדי שאוכל להצדיק אותה. שוב החיים, כמו שהם יודעים לעשות,
נוטים להפתיע, ההבנה נחתה עלי שהבדידות היא רק תירוץ קל להימנע
ממה שמציק לי באמת, חוסר השקט נובע ממקום אחר לחלוטין, מהרצון
שלי לדבר עם... עצמי. להקשיב לי לשמוע את לחישות האמת שלי
שנובעות ממקום שקט. נמצאות היכן שהוא בין הדמיון למציאות בדממת
עלטה אין סופית שיודעת הכל ולא כלום. זה לא קל להקשיב, אפשר
לקלל לצעוק,
קשה לקבל אותה ואת האמת שלה...


למדו אותנו הרבה דברים לאורך החיים, חלקם אמצנו בשמחה, חלקם
אמצנו בחוסר שקט וחלקם לא אמצנו כלל וכלל. מתי לאחרונה הקשבנו
לעצמנו, למה שאנו רוצים באמת? האם דבר זה קיים עוד אצלנו? אנו
קולטים מידע מכל כך הרבה מקומות בו זמנית ששכחנו, להקשיב
לעצמנו. אנחנו הצופה בטלויזיה, הנהג על הכביש, הבוס או השכיר
בעבודה, הבעל האשה , האב והאם. מתי לאחרונה הייתי פשוט אני?
עצרתי את העולם מסביבי, נכנעתי לשקט הזה והקשבתי לי? האם בעולם
שזורק כל כך הרבה מידע, מהאינטרנט, טלויזיה, עיתונים, רכיליות
זה הגיוני בכלל להקשיב לעצמי?

השקט קיים, תמיד, הוא מסתתר מעבר לכל צליל למי שמחפש. כמו
שהבניינים הגבוהים רק מסתירים את השמיים, הם לא גורמים להם
להיעלם, כך גם השקט מסתתר מאחורי צלילים רבים של "מהלכי
החיים".כתוצאה מכך, לרובנו יבוא ה"שקט" הזה רק כשנמות,
רק אז נבין מה היא דממה, מהוא אמת, מהיא שביעות רצון ותחושת
שלמות. רובנו ימשיכו להסתובב עם הידיים פרושות באוויר
ופה פעור מחפשים משהו - אהבה? כסף? פרסום? כבוד? אמונה? שלום?
מלחמה? כעס? קנאה?
מה התירוץ שלך?

במחשבה שנייה זה באמת משנה?