היא סיפרה לי שפעם היא לא היתה מחייכת. לא צוחקת, לא מראה
אהדה, חיבה. כלום, אף פעם. חשבו שהיא לא בסדר, שלחו אותה
לפסיכולוגים, חיבקו, הצחיקו. אבל אצלה? אצלה כלום. אפילו לא
חיוך מסכן.
וזה לא שהיא לא רצתה, היא לא באמת היתה כזאת. היא פשוט... לא
הצליחה. היא לא היתה מסוגלת, לחייך. ושהיא היתה שמחה, היא אמרה
שהיא שמחה, רק שאף אחד לא האמין.
שנים אחר כך גילו שזה בכלל לא היה קשור אליה, שזה מן מחלה
כזאת, פגם מולד, סוג של ניוון לחיים שלא אפשר לה לחייך. תופעה
נדירה, אבל מוכרת, ומאוד קל לתקן אותה. הניתוח קצת מסובך - בכל
זאת, חיוך זה לא רק שפתיים נמתחות. זה ההבעה, הלחיים, ניצוץ
בעיניים, שלא תמיד יש, וצריך לחכות לתורם מתאים.
ישר כשראיתי אותה ידעתי שזה החיוך שלך. הנמשים, האור בעיניים,
הגומה בלחי השמאלית. הצורך לחייך בחזרה, וההרגשה של האי נעימות
אם לא.
שאלתי אותה אם היא מכירה אותך. היא חייכה את החיוך המתוק שלך
והתחילה לבכות. סיפרה שהגננות פחדו ממנה כי היא לא נראתה
מאושרת כמו שאר הילדים, ושהילדים תמיד שנאו אותה כי היא לא
נראתה נחמדה, ושתמיד שאלו אותה אם היא בסדר, והיא תמיד היתה,
אבל אף אחד לא האמין. שלפעמים היא בעצמה הרגישה חסרת רגש,
שאפילו כשסיפרו לה על המחלה ועל הילדה שתתרום לה את החיוך,
וההורים שלה בכו מאושר והיא רק ישבה בצד ושתקה. שמחה, אבל לא
ידעה איך.
והיא חייכה אותך, חיוך מודבק, ואמרה שהיא מצטערת ושלא היה משהו
אחר לעשות, ואני רק חשבתי עליך שוכבת שם למטה בלי חיוך והיתה
לי צמרמורת.

לזכרה. בת 16 היתה במותה.
11.5.04