את היית כחולה סגולה, זהרת ככוכבים.
כשהאל הסתכל בפניך הוא הפך לעמוד של מלח, באמצע מדבר ודקלים.
את יופייך השובה לא ניתן לתאר במילים.
בכדי לספר את יופייך נדרש להמציא שפה חדשה.
אני שבוי בקסמך, מזל שאת פיה.
תראי, העולם מחכה להתנקות, רחובות ממתינים למטר.
כל פעם אני מנסה לומר לך, אך לבסוף אני רק  שר.
פסעי לאט על מרבדי גפנים, פסעי וחייכי את חיוכך הזהוב.
לראשך אניח זר של פרחים טובים.
אשטוף אותך בחלב, אמשוח אותך בדבש,
וציפור גדולת כנף תישא אותך לגן שכולו פוריות, מנוחה, שלווה
ואהבה.
אשא אותך בין זרועותיי ותחתייך זרי דפנה.
אתן לך משקה, אתן לך פרי מגני, אלחש בתוכך תפילות ותקווה.
כי אין פרח יפה כיופייך, ואין פרי העונה על מתיקות גופך.
בגני שלי דלקה לה אש להבה, ובין שיחי השרך לעצי האורן תפסת
פיסת אלוהים קטנה.
כדים, כדים ניתנים לך כאות הוקרה.
יופייך בפנימיותך, כי אשת חיל אני אמצא.
שקדים ערבים הקדשתי לך ולא תרגישי כל רעב.
את צמאונך אני ארווה, אשקה אותך בגפן מרנינה.
רק שובע תדעי, כי אנוכי מוקיר את כולך, רעיה.
את נווה מדבר ומים מתוקים זורמים בך, ואל מולך הכל יבש,
ותמרים ושמן זית יעטפו את מרקם קולך.
יפה נפשך, חופשיה כמעוף הנשרים,
עמוקה כאופק בו אני שוקע ללא קץ, וטובע באין סוף.
כשאני מביט בך העולם מסתיר לי את הנוף.
חום יוצא מתוך ליבך, מפשיר לילות קרים.
ידייך נוגעות ומחיות את המתים.
לא נחלתי לילה מהיום בו ראיתיך.
את זוהרת ובוהקת, מגרשת את החושך מן העולם,
הופכת יוצרות במבטך, הים הופך אדמה ואדמה הופכת ים.
מלחמות לא ידע עוד אדם, אם רק תזילי דמעה יעצור מלכת.
בילבלת את האביב והסתיו, כי פיתאום בקיץ צצה השלכת.
את סודך מי ידע, אף החכם בחכמים,
אך אין טהור ויפה מימך, את היפה בארזים.
תכשיטי קדושה אניח על צווארך.
שלמות עוטפת אותי בעודי נכנס אל כותלי ביתך,
וכשאצא מחיבור נשמות אלחש לך שיר געגועים.
אדומות ורכות וריח ניחוחות יוצא מתוכן השושנים.
דומה דמותך לירושלים מבוגרת אך צעירה.
דמך מכיל רוחניות אינסופית וניחוח של קדושה.
שפתייך צוף הן, עינייך יוקדות כמדורה.
כפות ידיים עדינות ורגלייך איילה.
שערך הנעים ורך כמרבד כותנה לבנה,
שדה שיבולים וכרם משובח.
אנוכי חוצב אותך וחורט דמותך.
אינני רוצה להיות לך אחות או אח,
רוצה להיות לך לאהבה ולשלווה, לחיבור חיים ניצחי .
הינך יפה רעייתי .

(מוקדש לנפשי מאחר והיא מקור ההשראה)