רותחים המים. רותחים. שירתחו, ובינתיים אצא החוצה. איפה שקר
ואיפה שאין מים רתוחים באויר.
טרקתי את הדלת, בטעות. ויכלתי לשמוע, אפילו אם רק בראש איך אמא
מתלוננת שאין מרק עוף. שתתלונן. היא לעולם לא תבין שאני הכי
מפחדת מהקומקום. חתיכת פלסטיק שאמורה להכיל בתוכה קיטונות של
מים רותחים וזועמים, מבעבעים ומתפרצים, רועשים בחיפושם התמידי
אחר דרך מילוט. הם יתפרצו אפילו אם המיקרוגל יתקלקל מהאדים,
כמו שאמר המורה לפיסיקה באחד השיעורים בהם לא הייתי שקועה
בלהיות כלום, ואפילו אם הפרצוף שלי יהיה זה שיעמוד בינם לבין
החופש. הפרצוף שלי לעולם לא יחזור להיות אותו דבר אחרי מגה
פיגוע שכזה, כי איך מתמודדים עם מים בטמפרטורה של 99.9999
מעלות ומעלה שמתפרצים על הפנים בזעם השמור לחומר שמתעקשים
לשנות אותו כי ככה יותר נוח להכין מרק? אז מה אם הוא בריא
מאוד. שיבריא לבד.
בינתיים המעלית כבר הגיעה למרות שהתחשק לי לרדת במדרגות. אז אם
היא כבר באה, ירדתי. קומה, קומה בשקט מכני אטום ואור ניאון
חולה. לפחות הייתי לבד. הרי מי יצא החוצה בזמן ארוחת הערב?
ארוחת הבונוס של סוף היום. מין חגיגה קטנה של שמחה גדולה אך
מוחבאת על שהצלחנו לשרוד עוד יום. איץ' דיי אט א טיים, כמו
שאומרים כשנגמלים מסמים. או כשנגמלים מלמות.

רוח קרה קפאה על פני ברגע שפתחתי את דלת הכניסה ואדים השתחררו
לאוויר, אבל אדים אחרים הפעם. לא אדים של חום ולהט, אלא אדי
קור וצינה. אח! חשבתי לעצמי. וחייכתי, אבל רק בלב. איים אונלי
האפי וון איט ריינס, כמו שאומרת ג'ינג'ית אחת בשמלה כחולה. אני
בהחלט שמחה רק כשגשום, המשכתי להרהר בבדיוק אותה נקודה באיטיות
של מתקשים, אבל אז הבנתי שאני מעדיפה שלג בכלל.
פיסות שמיים שיורדות בעדינות ובשקט מופתי של טבע, מין שקט נעים
וחרישי לחלוטין. השלג נוחת ברכות ולא מכאיב לאף אחד ורק מכסה
הכל בלבן טהור ונקי. סוף סוף קצת נקיון עם כל הלכלוך העירוני
הזה.
אבל עכשיו כבר ממש הפלגתי במחשבות אז הגברתי את קצב הצעידה עד
שראיתי ספסל והתיישבתי. על אותו ספסל, כאילו צמחה ממנו התקיימה
זקנה בהירה ומקומטת. היא החליקה בקפדנות את שולי שמלתה הישנה,
עפעפה בעיניה המשוחות צבעוניות, ובטח דמיינה איך כשהייתה צעירה
אהבו אותה יותר. מזל שלפני שממש הפלגתי לדמיונות גם על הנקודה
הזאת, התיישב לידי איזה ילד די מסריח. היה לו ריח של באר מלא
מעשנים שתיינים, ריח של דיבורים רועשים עם בנים ודיבורים
חלקלקים עם בנות. כנראה שהרחתי אותו יותר מדי כי לפתע היד שלו
עטפה את כתפיי ואז כבר ממש הרחתי את כל הבנות שהאמינו לו. הוא
רוצה לעטוף? שיעטוף! וככה לא אמרתי כלום. כאילו שאכפת לי
בכלל.
האישה הסתכלה עליו ועלי במבט נפטליני עבש והפנתה את גבה
בגינוני עלמה מכובדת. שתתפנה. מי צריך ורטרס אורגינל בכלל?
כולם יודעים שההוא מהפרסומת כבר בכלא על פדופיליה ממזמן.
נעצתי מבט בצמרת עץ קפואה ולבנה, מין נקודה תמידית של נצח, אתם
יודעים? ואפילו הבל פיו האלכוהולי וידיו, אותן לא הרגשתי דרך
המעיל העבה שלי, לא הצליחו לחמם אותי. איזה מזל.
כשקר לי אני הרבה יותר רגועה. החושך של הערב רק הוסיף לשלווה
ששררה עלי. מין קצב לילי שלי ושל העולם, נעים יחד כשביד הירח
שרביט ניצוח בהירה וברורה. אבל אז נקטעה התזמורת שלנו, כי
שמעתי בראש איך אמא משתגעת, ואין מרק, והקומקום ממשיך לבעבע
ולהרוס את המיקרוגל, והבנתי שאני חייבת לחזור לכבות אותו. אני
אנסה להתחבא מאחורי המקרר נראה לי.
אני מקווה שיהיה בסדר.