הוא ישן כשגבו מופנה עליה, אוזניו היו כאוזני חרש.
אחרי שהוא גמר והכל נגמר, הוא הסתובב והלך לישון, והיא שכבה
בצד השני של המיטה, מכווצת בפינה, ולאט ובדממה היא בכתה. לא
היו לה כבר מילים כדי לתאר את כל אשר הרגישה, את כל הכאב שרק
הלך והתחזק בתוכה, היא ידעה שכך זמן רב היא לא תחזיק, היא ידעה
שמישהו חייב ללכת, והיא לא התכוונה להיות זו שתעזוב.
היא ידעה שכך סתם הוא לא יילך, היא תצטרך להתאמץ כדי באמת
להיפטר ממנו ומכל ההרגשה שהוא גרם לה יום אחרי יום.
היא הייתה עובדת במעבדה, כמוויות הרעל שהיו שם היו עצומות
וכשטיפה נעלם, אף אחד לא שם לב.
יום אחרי יום היא הייתה מכניסה לו קצת רעל במזון, לאט לאט
ובסבל הוא התחיל לגסוס, צבע עורו הפך חיוור מיום ליום, הוא
נחלש ולא יצא לעבודה. והיא התחילה לפרוח, היא התאפרה וקנתה
בגדים חדשים וגם חייכה.
לילה אחד הוא התחיל ללחוש את שמה, קולו היה חלש מחוסר כוח,
הגרון היה יבש, והוא ידע שאלו רגעיו האחרונים.
היא קרבה למיטה מאושרת, היא ידעה שזה יקח זמן אבל הנקמה תהיה
מושלמת.
הוא ניסה לסמן לה שתתקרב והיא נותרה עומדת במקום.
לאט נשמתו הפכה איטית יותר וכבדה יותר ויותר עד אשר נפסקה.
שניה לפני שנשמתו נפסקה היא התקרבה עליו ולחשה.
תורי לגמור וללכת לישון.
הסתובבה ויצאה מהחדר.
בבוקר המנקה מצא אותו.
יום הלוויה היה אחד הימים המאושרים בחייה.
היא התחתנה וגידלה ילדים, אבל אותו לא שכחה, זכרה את הנקמה,
זכרה את רגעי האושר וידעה שהוא נתן לה את הכוח, בזכותו היא מי
שהיא כיום. |