שלום, אישאוטוגלידה, היא אמרה והתפקעה מצחוק.

אחזתי בידה והזזתי אותה הצידה.

מה יש לה, הוא שאל, משועשע. החוותי בידי צורת אחיזת בקבוק
וכיוונתי אל פי. היא שתתה קצת, ניסיתי להסביר לו.

כן, הוא נאנח, קצת יותר מידי, הא. הנהנתי.

לפתע היא הפסיקה לצחוק ודחפה אותי הצידה.

אישאוטוגלידה, היא אמרה בתקיפות, אני רוצה צמרגפנמתוק.

הוא צחק מעט והיא הצטרפה אליו, ואז שוב נהפכה לרצינית ופקדה
עליו - צמרגפנמתוק.

חמודה שלי, הוא אמר והסתכל אל תוך עינייה השובבות-הפזורות, אני
לא מוכר צמרגפנמתוק.

היא השתתקה וכעבור כמה שניות דפקה בכוח על שמשת המכונית.
הרגשתי שזה מספיק ואחזתי בידיה, מביא אותן אל אחורי גופה,
כאילו נעצרה על-ידי המשטרה, תוך התנגדות נמרצת מצידה.

עזוב אותי, אידיוט, עזוב אותי, היא צרחה.

ששש, סיננתי מבין שפתיי בייאוש. בואי, אנחנו הולכים.

מלמלתי סליחה לכיוון המוכר והוא הנהן בהבנה.

לאחר שהתרחקנו כמה מטרים משם, היא הפסיקה להתנגד ונראה היה כי
שכחה מכל העניין. הרפתי ממנה. היא חייכה. היה לה חיוך חולמני
ודבילי שכזה מרוח על הפנים. חייכתי חזרה. לא יכולתי שלא.

היא אף פעם לא הייתה מחייכת הרבה, לא לפי מיטב זכרוני בכל
אופן.
הכרנו בכיתה י', היינו שנינו באותה הכיתה. תמיד הייתה יושבת
בצד, שקטה, עינייה בהירות ויפהפיות, אך ריקות וחסרות חיים.
הייתי בביתה פעם אחת, וזה הספיק לי כדי להבין למה חייה היו
רחוקים מלהיות אידיאליים.
נוצר בינינו קשר מוזר ומיוחד. היינו הרבה יותר מידידים, אך זה
לא הגיע לשלב של חברות אף פעם. חברות אמיתית נטולת תשוקה.
כל יום שישי היינו הולכים למסיבה מפוקפקת זו או אחרת והיא
הייתה שותה את ליבה לשוכרה, בעוד אני הייתי יושב ומביט בה מהצד
נכנעת למרותה של הטיפה המרה. זה היה קורע אותי מבפנים, אך
התרגלתי לזה. לא הייתי צריך לשאול אותה למה עשתה את זה. היא לא
הייתה חזקה נפשית, והייתה מגיעה לשלב בו רצתה להתפרק ולשכוח
מהכל. נשבעתי לעצמי כי תמיד אהיה שם כדי לתמוך בה, פיסית
ונפשית. אז הייתי מחכה עד שתסיים, כלומר, עד שהייתה מתחילה
להתנהג בטפשות אטומה או עד שהייתה מתעלפת על הבאר, והייתי תומך
בה ומוביל אותה הביתה. בדרך כלל הייתה מתנגדת בכל האמצעים
שעמדו לרשותה, אך התנגדותה הייתה שוככת בשלב כלשהוא והיא נתנה
לי להובילה לאן שרציתי, כאילו הייתה בובה בידיי.

התיישבנו על ספסל בשדרה ובהינו בירח. החיוך ההוא שלה לא מש
משפתיה. מבטי נע בינה ובין הירח, עד שנח עליה לחלוטין. המבט
שלה לא היה ממוקד, כאילו תפסה במבטה את השמיים ואת כל תכולתם
בבת אחת. לפתע התרוממה ועלתה על הספסל. היא שלחה את ידה לעבר
השמיים ונסתה לגעת בירח. משלא הצליחה, התרוממה על קצות
אצבעותיה ושלחה את ידה גבוה יותר. הרוח נשבה לאיטה וגרמה
לתמונה הקסומה שתפסתי במבטי להראות כמו סצינה מסרט. קמתי
וצעדתי לכיוונה, כי הרגשתי שהיא עומדת לאבד את שיווי משקלה.
תוך שניות היא נפלה ותפסתי אותה בזרועותיי. החיוך מש משפתיה
לאיטו והוחלף בדמעות גדולות וחמימות. חיבקתי אותה. אהבתי אותה.


לפתע עלה במוחי רעיון. הורדתי אותה ומחיתי דמעותיה.

בואי איתי, אמרתי לה, ואחזתי בידה.

זכרתי שבעיר הסמוכה מתקיים פסטיבל. הובלתי אותה לשם. ככל
שהתקדמנו לעבר העיר, גברו קולות החוגגים והמוסיקה. לאחר כרבע
שעה מצאנו את עצמנו מוקפים בים של אנשים צוהלים ושמחים ושרים.
איתרתי את הדבר שלשמו הובלתי אותה לעיר ומשכתי אותה לכיוונו
בהתרגשות. עינייה האירו לפתע.

צמרגפנמתוק בבקשה, אמרתי מחוייך והוצאתי מטבעות מכיסי.

לגברת, שאל הבחור. הנהנתי.

הגשתי לה את המתוק המוזר הזה, וחיוך ענקי, מאושר ומבוייש התפשט
על פניה. כך, בלי שהרגשנו, השתלבנו בהמון שחייך וצהל ושמח. היא
הושיטה לי את ידה והסתלקנו משם לכיוון הבית. המקל נשאר בידה,
ריק מצמרגפנמתוק, אך היא המשיכה לאחוז בו.

הסתכלתי עליה וחשבתי לעצמי שלפחות במשך לילה אחד היא הייתה
באמת מאושרת.