לילה. ג'ק ישב מול שולחן העבודה שלו, בניסיונותיו הכושלים
לסיים את הסוף הספר עליו הוא עובד כבר מזה ארבעה חודשים. לידו
על הרצפה ערמות של דפים שתלש מהדפדפת הצהובה שלו וזרק מפני שלא
מצא חן בעיניו הסוף שכתב לסיפורו. הוא אימץ את עיניו לנוכח
האור החלש שנבע מן הנר שדלק כבר שעות ארוכות. דווקא עכשיו
הפסקת החשמל הייתה צריכה להגיע, דווקא עכשיו.
על החלון נקשו טיפות הגשם החזק שירד בחוץ. כבר הרבה שנים לא
תקף את עיירתו גשם חזק כל כך.
באמצע החדר שם דלי קטן אליו טפטפו טיפות של מים מהגג. הגשם
החזק גרם לנזילה קלה בגג ביתו.
רעש הטיפות שטפטפו על חלונו התלווה עם רעש של ענף שנקש על
חלונו מהרוח העזה, שוב ושוב, אשר רק גרם לו לצאת מדעתו.
הוא כתב בעט שחור, כתב מהר ובעצבים, כאילו מיהר לאן שהוא, אך
כל מה שרצה זה לסיים את סיפרו.
שוב הוא תלש את הדף בעצבים , קימט אותו וזרק על הרצפה.
"לעזאזל!" אמר בכעס. הוא קם מכיסאו, לקח את מעיל הגשם הארוך
שלו, את המטריה השחורה ויצא החוצה. רק מטורפים יכולים לצאת
לטיול לילי בגשם זלעפות שכזה. הגשם רק הלך והתחזק, והוא הלך לו
בגשם מנסה להתנגד לרוח החזקה, כמו פרח שמסרב להתנתק משורשיו.
הוא הלך נסער, הוא לא ידע לאן, הוא פשוט הלך. 'המטריה הזאת לא
שווה כלום' חשב לעצמו. היא נשברה לו מעוצמת הרוח והוא השליך
אותה לפח.
מכונית כחולה עצרה לצידו, זאת הייתה בת', ידידתו של ג'ק. הוא
הכיר אותה לפני כשנתיים ברכבת התחתית, כאשר עלה על אחד הקרונות
אשר היו ריקים מאדם, ורק היא הייתה שם. הרכבת עשתה תאונה
נוראית כאשר התנגשה במשאית שחצתה את המסילה באור אדום, אומרים
שהנהג היה שיכור. היו המון הרוגים, וג'ק ובת' נפצעו גם הם,
אומנם פציעה קלה אך עדיין היה צורך באשפוז. הם שכבו בבית
החולים, אחד ליד השניה, במשך קצת יותר מחודשיים, מה שהשאיר להם
זמן רב לשוחח ולהכיר. אך בת' השתחררה מוקדם יותר. בת' נפצעה
בגבה ואילו ג'ק שבר את שתי רגליו והזדקק לזמן ארוך יותר
לשיקום. אך גם אחרי שבת' השתחררה מבית החולים, היא באה לבקרו
יום יום. סיפור הידידות הפך במהרה לסיפור אהבה , וכאשר ג'ק יצא
מבית החולים הם עברו לגור ביחד. אך סיפור האהבה הזה בניהם
התחיל מהר ונגמר מהר.
אחרי שלושה חודשים שהיו ביחד בת' עזבה אותו, היא אמרה שהיא לא
יכולה לראות בו יותר מידיד.
"בוא ונישאר ידידים" אמרה לו. "ידידים.. " אמר ג'ק ובלע את
הרוק שהיה תקוע לו בגרון. ניסה להראות כאילו לא מפריע לו, אך
הוא לקח את הסיפור הזה איתה קשה מאוד. הוא מאוד אהב אותה, ומאז
הפרידה היה מתבודד לו לבד בביתו וכותב סיפורים כל יום עד שעות
מאוחרות. הם נשארו לגור באותו הרחוב אך היה לו קשה לשמור איתה
על קשר של ידידות, היה לו קשה מידי. בעיקר כשהתחילה לצאת עם
איזה בריון אחד שאלוהים יודע איפה היא מצאה אותו...  אז לפני
חודשיים הוא התקשר אליה ואמר לה שהוא מעדיף שיפסיקו להיפגש
ושכל הקטע הזה קצת גדול עליו. היא מצידה הסכימה, והוא המשיך
להתבודד בביתו ולכתוב סיפורים עד שעות מאוחרות בלילה, אבל היא
לא יצאה לו מהראש. פשוט לא יצאה לו מהראש.
גם היום ג'ק ניסה לכתוב, היום הוא ניסה לסיים את הספר שהוא
כותב בזמן האחרון. אבל הוא לא הצליח להתרכז, הוא לא הצליח
להפסיק לחשוב על בת'... אומנם הוא היה איתה רק שלושה חודשים
ביחד, אבל הבחורה הזאת גרמה לו להרגיש כמו שמעולם לא הרגיש,
וג'ק הוא בחור טוב, בחור מצליח בקטע של בנות, הוא יוצא עם הרבה
בנות, ודווקא בנות שנראות טוב וחברים שלו תמיד מקנאים בו על
זה. אבל אף אחת מהן לא הייתה כמו בת', אף אחת מהן לא גרמה לו
להרגיש כמו שבת' גרמה לו להרגיש...
"צריך טרמפ?" חייכה אליו בת' מתוך האוטו. הוא לא האמין שהוא
ראה אותה בדיוק היום.
'איזה צירוף מקרים מוזר' חשב לעצמו. אין אדם בעולם שהיה שמח
יותר לראות עכשיו אם לא בת'.
הוא נכנס אל המכונית, הוריד את המעיל הרטוב ממנו כדי לא להרטיב
לה את המושבים למרות שזה לא כל כך עזר גם ככה. במכונית היה חם
ונעים, והריח של הבושם שלה מילא את הרכב.
"היי," הוא חייך אליה.
"מה לעזאזל אתה עושה בחוץ בגשם כזה?!" שאלה בפליאה.
ג'ק לא ידע מה לענות לה כי הוא בעצמו לא ידע מה הוא עושה שם.
הוא לא רצה לספר לה על כך שהוא נסער ושהוא יצא מהבית רק בגלל
התסכול מכך שהוא לא מצליח לסיים את הספר שלו רק בגלל שהיא לא
יוצאת לו מהראש!
"אהה. אני... אהה בדיוק היה חסר לי חלב והייתי חייב לשתות קפה.
ו... " התחיל לגמגם.
"חלב?! בשעה כזאת? וממתי בכלל אתה שותה קפה עם חלב?"
הוא לא ידע מה לענות לה ופשוט חייך אליה.
כל מה שהוא רצה להגיד לה זה שהוא התגעגע. אבל מה זה היה משנה,
גם ככה לא אכפת לה וגם ככה היא יוצאת עם איזה בריון מגודל
ושרירי. כל פעם שנזכר בכך הלב שלו נצבט וכאילו שלח אותות
חשמליים לכל הגוף שלו.
"ומה את עושה כאן בשעה כזאת בחוץ בגשם הזה?" שאל, ומיד אחרי זה
הצטער ששאל. 'מה היא כבר יכולה לעשות?!' חשב לעצמו 'בטח חזרה
מהחבר הזה שלה, הבריון... '.
עכשיו הייתה מן תחושה לא נעימה, לפחות מצידו, כי הוא ידע שהיא
חזרה מפגישה איתו, מה כבר היא יכולה לעשות בשעה כזאת בחוץ,
והוא חשב שהיא בטח לא יודעת מה לענות לו.
"התגעגעתי אליך" אמרה לו, בהתעלמות מוחלטת מהשאלה שלו.
הוא שבהה בכביש, הניד את ראשו אליה בבלבול... ניסה לשחזר במוחו
את מה שהיא אמרה.
"התגעגעת אליי?" שאל, כאילו שלא שמע מה היא אמרה.
"כן, חשבתי עליך הרבה בזמן האחרון, בעיקר מאז שהפסקנו להיפגש.
" ענתה לו.
"ומה עם המה שמו הזה.. חבר שלך?" שאל קצת במירמור קצת בבושה.
"נפרדנו" אמרה.
הוא לא שאל למה למרות שמהתחלה הוא חשב שהוא לא נראה הטיפוס שלה
ולא הבין אף פעם מה היא עושה איתו. הוא נראה מהטיפוסים
הרברבנים האלו, שלא התאימו לה.
"מצטער" אמר לה, למרות שמצב רוחו השתפר פתאום ב180 מעלות..
ואז חשב לעצמו ' אז מה היא באמת עושה כאן בלילה, אם היא לא
הייתה אצלו.. ? '
"אתה לא יודע שלא משאירים נר דולק ללא השגחה??" שאלה אותו.
"מה??! " שאל בבלבול.
"עברתי בבית שלך, רציתי לראות אותך, מה אתה חושב שאני עושה כאן
בשעה כזאתי? טיול לילי? בגשם שכזה?"
'זה מה שאני עשיתי.. ' חשב לעצמו. והיא המשיכה לדבר .
"התגעגעתי אליך ולא ידעתי אם להתקשר או פשוט לבוא, ובסוף לקחתי
את המפתחות של האוטו ובאתי" למרות שהם גרים די קרוב אחד לשני,
במרחק של 10 דקות הליכה, העדיפה לקחת את האוטו בגלל הגשם
הנוראי שהלך בחוץ.
"גם עם כל ההפסקת חשמל הזאתי" המשיכה "היה לי נורא מפחיד ועצוב
לבד.. והתגעגעתי. אבל אתה לא היית בבית, השארת את הדלת פתוחה,
והנר היה דולק. אז כיביתי אותו, וסגרתי את הדלת, לא ידעתי אם
להשאיר לך מכתב או לא, ואז המשכתי לנסוע וראיתי אותך פתאום. "
אמרה.
"אז השארת לי מכתב? " שאל אותה. אבל היא לא ענתה לו.
האמת, שהיא לא השאירה מכתב. כי היא מהתחלה חשבה שזה רעיון גרוע
לבוא ולבקר אותו, הרי הוא זה שהחליט שיפסיקו להיפגש, אך כנראה
שהגורל לא וויתר להם הפעם. כאשר הגיעה לדירה שלו וראתה שהוא לא
נמצא, חשבה שכנראה הגורל רצה שהיא לא תראה אותו היום, ולכן
יצאה משם בלי להשאיר מכתב.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאל אותה.
"האמת... אני לא יודעת, אני פשוט נוסעת. אתה רוצה ללכת
לאנשהו?"
"אפשר לבוא אליי לראות סרט". אמר ומיד הוסיף "בעצם אני לא יודע
אם החשמל חזר כבר. אבל אפשר בכל זאת לבוא אליי ". ברגע שאמר את
זה ידע שמכאן זה או שחור או לבן, או שהם חוזרים או שלא.
הם נכנסו לדירה שלו, והיה די חשוך. אבל החשמל חזר.
הוא הדליק את המנורה הירוקה שהייתה לו בדירה, והם נכנסו פנימה.
מכיוון שהנורה נשרפה שם הייתה לו רק נורה ירוקה לשים במקומה.

היא פתחה את המקרר כדי לקחת משהו לשתות, הוציאה משם בקבוק חלב
והכינה לעצמה קפה.
"חשבתי שנגמר החלב" אמרה לו במן חצי חיוך שכזה. היא ידעה מה
הוא עשה שם בחוץ, לבד , בגשם הזה, היא גם ידעה איך הוא מרגיש,
ומה הוא מרגיש כלפיה. גם עוד לפני זה, כאשר הייתה אצלו בדירה
וכיבתה את הנר, היא יכלה להבחין בערמות הדפים שהיו לו ליד
השולחן שרק הביעו תסכול, וחשבה כנראה שיצא להפסקה. קצת נראה לה
מטורף לצאת להפסקה בגשם שיורד בחוץ, אבל חשבה שאולי יצא לפני
שהגשם התחיל.
"אני אוהב אותך" שבר את השתיקה. "התגעגעתי".
הוא קם בבוקר והיא לא הייתה לידו. הוא הרים את שפורפרת הטלפון
והתקשר אליה, אבל רק המזכירה שלה ענתה. הוא ניתק בדיוק אחרי
הצליל, שאחריו משאירים את ההודעה. למרות שהוא שונא שעושים לו
את זה, שמשאירים לו הודעות בפלאפון, ואנשים מנתקים לו בדיוק
אחרי הצליל שמשאירים את ההודעה.
'כנראה שהרגישה חרטה על כל העניין' חשב לעצמו. יותר מאוחר
באותו יום היא התקשרה אליו, והתנצלה על כך שעזבה את ביתו מוקדם
כל כך אך הסבירה שהיא הייתה חייבת לזוז לעבודה. היא אמרה שהיא
תיקח את הרכבת המהירה ותגיע אליו הכי מהר שהיא יכולה. היא
הוסיפה שהיא מתגעגעת וניתקה את הטלפון.
הוא לבינתיים הכין להם ארוחה רומנטית, ארוחה זוגית רק לשניהם.
הוא הדליק את הנר, אבל הפעם לא למטרת כתיבה, אלא לאווירה נעימה
ורומנטית. הוא בישל במיוחד רק לשניהם. הוא ישב ליד השולחן
וחיכה לה. חיכה לה שעה, חיכה לה שעתיים, שלוש.. והיא לא הגיעה.
הוא לקח את הנר והעביר אותו לשולחן העבודה וניסה להמשיך לכתוב
את הסוף של הספר.  ושוב עט שחור, על דפים צהובים, מנסה לכתוב
ולא הולך לו. היא שוב לא יוצאת לו מהראש, לא מבין למה לא הגיעה
למרות שהבטיחה. הוא מדליק את הטלוויזיה ורואה תשדיר מיוחד של
תאונת רכבות. יש לו פלאשבאק על התאונת רכבות שניצל ממנה לפני
כשנתיים. ואז הוא מבין, שבת' הייתה על הרכבת. הוא מתקשר אליה,
והיא לא עונה, הוא מתקשר לבית החולים האזורי, והוא מבין שבת'
שם. כשהוא מגיע לבית החולים זה כבר מאוחר מידי. הפעם בת' לא
נפצעה בתאונת הרכבות. הפעם היא נהרגה.
שוב זה לא הלך בניהם.
'כנראה שלא הכל שחור על גבי לבן'. חשב לעצמו וחזר לביתו. הנר
עדין דלק. הוא לא לומד לקח.
הוא התיישב ליד שולחן הכתיבה וכתב את הסוף לסיפור שלו. עט שחור
על גבי דפים צהובים. הפעם זה עבד לו.