נכון שיש יותר מדי סיפורים על אהבה, אבל הסיפור הזה יכול ללמד
כל אחד על כמה שהיא יקרה. לעולם אסור לזלזל בכוח שלה. אין
לשכוח שממלכות שלמות קמו ונפלו, שאנשים רבים עלו מהיגון,
ואחרים ירדו לטימיון - בגללה. וכאן אני אתחיל.

תחילה דיברנו רק דרך האינטרנט. תמיד חשבתי שמאחורי המסך הרבה
יותר קל לומר את מה שחושבים. לבסוף נפגשנו, ועד מהרה הפכנו
לזוג מושלם. כמה שהכל פשוט...

היא תיארה את אהבתה אליי במילים כה חזקות, מילים שבהן ניתן
להמיס את ליבו של הרשע שברשעים. ואני - אדיש. אף מילה שיכולה
הייתה להקנות חום ואהבה לא יצאה מפי. אף סימן לרגש אמיתי לא
הפגין גופי. רק קור, קור שבסופו של דבר גרם לה לעזוב אותי.
ואני - אדיש. גם כשהודיעה לי על כך שאינה מוכנה לסבול יותר, לא
הבאתי שום הוכחה לכך שהלב הוא האחראי לזרימת הדם בעורקיי.
כמובן שלא נמנעתי מלהגיב. פוליטיקאי תמיד הייתי, ותמיד אהיה.
לא חסכתי בתיאורים על כמה שאני מצטער, והלוואי שיכולתי להחזיר
את הגלגל לאחור. אך כשהלכתי לישון, ידעתי כי אבן גדולה נגולה
מליבי.
הסכמנו שלא ננתק את הקשר. וכך היה.
המשכנו לדבר במשך שעות ארוכות כמעט כל יום באמצעות תוכנת
המסרים. אצבעות הידיים והרגליים לא היו מספיקות כדי לספור את
מספר הפעמים בשיחה בהן היא רמזה שהיא רוצה לחזור אליי. מספר
השווה למספר הפעמים בהן המשכתי להיות אדיש. אשקר אם אומר שלא
הרגשתי טוב עם הרמיזות האלה. הידיעה כי יש מישהי בעולם שבאמת
אוהבת אותי, הייתה בלתי ניתנת לתיאור. ולכן, אנוכי כתמיד, לא
רמזתי לה בחזרה שאיני מעוניין.
עם חלוף הזמן, גדל המרחק בינינו, ולהפתעתי הרבה, גם הגעגועים.
ככל שחלפו הימים, כך סגרה האהבה על המוח שעבר כברת דרך ארוכה
מדי יום במסע ההכחשה.
סיפורי מתחיל ונגמר ביום התבוסה. היום בו גברה האהבה על מוחי,
היום בו נכנע מוחי לאהבה.

זה היה יום שלישי, היום האחרון בשנה העברית, יום מושלם בשביל
התחלה חדשה. החלטתי ללא הרהורים מיותרים, שבערב אספר לה את כל
מה שאני מרגיש. לראשונה מזה הרבה זמן, היה לי מספיק אומץ כדי
להגיד את כל מה שאני חושב.

"כמה טיפשי הייתי. כמה אדיש הייתי", חשבתי לעצמי וחיוך עלה על
פניי, בידיעה שממחר לא אצטרך עוד להתייסר על כך. הלכתי לבית
הספר, ובדרך דמיינתי לי את השיחה רוויית הרגשות ונטולת המחשבות
שעתידה להתרחש בערב.
הגיע הערב. השעה הייתה תשע. עוד שעה... רק עוד שעה...
פתאום נשמע צלצול טלפון. רצתי להרים, בתקווה שזה לא יהיה דרור,
המסוגל לדבר שעות על כל דבר. מלבד זאת, דבר לא עניין אותי מלבד
אותו הטלפון שבו אגאל את עצמי ואותה מייסורים. הרמתי את
השפופרת.
זו הייתה היא. לבי החסיר פעימה, ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן,
נתן אות לקיומו.
"היי," היא אמרה בקול המקסים שכל כך חיכיתי לשמוע.
"היי, מה שלומך?" שאלתי, באותה הצורה, כמו תמיד.
"יוני, אני רוצה לספר לך משהו". לבי החסיר פעימה נוספת. האם גם
היא רוצה להתוודות על רגשותיה? גם היא הייתה בייסורים במשך זמן
כה רב?
"אני מקשיב", אמרתי. דממה. חיכיתי, צמא לשלוש המילים, לשתים
עשרה האותיות, לשבע ההברות. שלוש המילים שכל כך רציתי לשמוע
ממנה. שלוש המילים ששמעתי פעמים כה רבות בעבר והתחמקתי. שלוש
המילים שמעולם לא אמרתי בעצמי. לבי פעם כה בחוזקה, כאילו
התכונן כבר לרוץ אל ביתה ולחבק אותה. ואז היא דיברה. שלוש
מילים, אבל רק ארבע הברות: "יש לי חבר". דממה. לא אמרתי דבר,
אך ככל שהשניות עברו, גברה התעניינותי בגובה בו נמצא החלון
בחדרי, והאם הכאב כשפוגעים בקרקע, גדול מהכאב אותו אני נושא
עכשיו.
פוליטיקאי תמיד הייתי, ותמיד אהיה: "אני ממש שמח בשבילך". לאחר
זמן קצר, קראה לי אמי (שלא הייתה בבית באותו זמן) מהמטבח,
ונאלצתי לסיים את השיחה. כך תמיד הייתי עושה כשלא הייתה לי
סבלנות לדבר, אך מעולם לא האמנתי שזה יקרה איתה.

"כמה טיפש הייתי. כמה אדיש הייתי", חשבתי לעצמי ודמעות זלגו על
פניי, בידיעה שאתייסר על כך לנצח.

וכך מצאתי את עצמי, שופך את כל רגשותיי במחברת דקה. אוסף של
דפים נטולי הבעה, ונטולי רגשות - כפי שאני הייתי.