פעם הייתי יכול להגיד לעצמי בכנות כי לו הייתי יכול לא הייתי
משנה דבר בחיים שלי. אך מאז עבר זמן רב' ומנקודה כלשהי ואילך
התחלתי להבין שאני הייתי משנה, הרבה אפילו... אני בודד, ומרגיש
שאני לא נורמלי כנראה, חיי כתובים מראש ואני לא יכול לפסוע
פסיעה מהם' והם מתנכלים לי אולי. אמרו לי פעם: ישנה אהבה, אך
אני דרשתי וחקרתי ולא מצאתי דבר, אולי זו היא שהשאירה אותי
בודד, בודד ואפור. מה לי ולעולם הזה בכלל? אין לי בו מקום אצל
איש זולת עצמי, אני בו רק כתם על הלבן, כתם שדוהה ונמחק ונשחק
ונשאר תמיד כתם על הלבן. עדיף לי שבתי לבד מאשר היותי פה
כנראה, אולי משום כך הוא מבודד אותי, מה לו אחרת איתי שינהג בי
כך? אני יודע שבעצם אני רק עושה את עצמי מסכן, והידיעה היא עזר
כנגדי, כנגדי. מה לי ולעולם הזה בעצם אם אני כה לא שייך לכאן?
מדוע שיסתובב לו ויטיל אותי לכל עבר ומפלט בו לא ייתן ומקלט לא
יעמיד לי. ביני לבינו ישנה אותה רטוריקה של שאלות רטוריות
שמביאה אותי לצלול אל תוך הבדידות שמוצעת. וכך, נוגה ורטוב,
אני יוצא אל העולם להוכיח לו כי ניצחתי ושרדתי יום נוסף, מה לי
ולו שאני מביס אותו כך כל יום, אך את התרוממות הנפש הוא לעולם
לא יתיר לי? יום ביומו קם עליו, וכל ערב בשכבי לישון סוגר הוא
עלי. מה לי ולעולם הזה בו אורות פוצעים את החושך, החושך קדום
לאור וממנו נוצרתי אני, התערבבה בי אותה דממה ראשונית של לפני
וכעת אני חי באורו של העולם, שומע את צליליו ומבכה את זריחתו.
מה לי ולעולם הזה שהוא החליט להשאירני בודד, בודד. |