בין הצללים בקומה השלישית,
מביטה היא למטה בכמיהה חרישית.
נפשה רק יוצאת לשדות הירוקים,
לפלגים הקטנים לקברים הטריים.

היא עוצמת עיניה והכל שוב חוזר,
ההתחלה חשוכה אך לאט מתבהר.
היא היתה צעירה, נחשקת, יפה,
אך היתה חסרה לה רק מעט אהבה.

להתפשר לא היה בא בחשבון,
שכן היה לה מה להציע... המון.
היא רצתה רק את הטוב ביותר
ולעצמה היא הבטיחה שלא לוותר.

וכך עברו להם שישה עשר אביבים,
ולכל הבנות כבר יש חברים.
וגם היא כבר מצאה לעצמה מטרה,
ואכן מצוינת היתה הבחירה.

אך לגורל היו תוכניות אחרות,
ולב הבחור לא נטה לכיוון הבנות.
אך על אהבה שכזאת לא מוותרים
והיא לא רצה חברים אחרים.

בחודש דצמבר, החורף בשיא,
על סף דלת ביתו ניצבת היא
מבקשת טיול בעיניים דומעות
ומי יכול לסרב לבנות שבוכות ?

הטיול מתארך, מתקצר לו השביל,
וליער איתה נכנס הדביל
והלילה יורד ובחוץ כבר חשוך
הוא היה מעדיף להיות עם הפוך.

ממשיכים הם ללכת,
מדברים צוחקים.
ורק צמרות העצים,
כאילו בוכים.

עוברת שעה, עוברות שעתיים.
ומן היער לא יוצאות דמויות שתיים.
מגיחה מן היער בודדה הילדה,
ורק טיפת דם קטנה על הסיבה מעידה.

בקרחת היער, בינות השממה,  
ניצבת לה מצבה בודדה.
ובדם אדם עליה חרוט,
רציתי אותו, הלוואי שימות.

עברה לה שנה, התחלפה הכיתה
הילדונת מצאה אהבה חדשה
אך החורף שוב בא היא לא תכננה את זה כך
יש כבר שני קברים בשלג הרך