ניסיתי לדמיין מה עושה אותי מיוחד. חשבתי על כל מיני דברים
שעשיתי אבל שום דבר לא מיוחד. עזרתי פעם לזקנה עם סלים שהכל
נשפך לה, ואני רצתי אחרי התפוזים שהתגלגלו להם שם.
פעם גם שמעתי מישהו שר למטה, בערך ב-1 בלילה. כמה שכנים צעקו
אבל היו גם כאלה שיצאו למרפסת להנות מהשירה הנפלאה. רק אני
התיישבתי ליד הפסנתר וליוויתי אותו. זה היה די קל. הוא שר
לצלילי "סונטה לסולטן", יצירה שלומדים שנה ראשונה
בקונסבטוריון. כשהוא סיים לשיר, רק זוג הלסביות מהקומה השניה
מחא כפיים ואני ניגשתי לראות את בעל הקול הנפלא אך הוא כבר
הספיק להעלם.
אני מנסה להעביר עוד זכרונות בראש. משהו מיוחד, ושום דבר לא
עולה לי. מוריד עוד כמה שוטים של וודקה וממשיך למלמל לעצמי
שחייבת להיות הוכחה חותכת. אני רק חייב להיזכר. לחשוב. טוב,
אולי אני צריך לישון על זה. אולי מחר תבוא לי הברקה. גם ככה
נהיה מאוחר, ומחר יש לי יום ארוך. אני נכנס למיטה, לא לפני
שאני בודק שהכל בבית נעול. היו כמה פריצות באיזור לאחרונה, ואף
פעם אי אפשר להיות מספיק בטוח. אני מוודא שהשעון המעורר דלוק
ומכוון, מקפל את הזנב, שלא יפריע לי בשינה, ומתכרבל.
מחר. מחר אני בטח אחשוב על משהו.