רונית הספרנית כבר לא יכלה לחכות שניה נוספת. עברה יותר ממחצית
השעה מאז יצאה מיכאלה, הספרנית השניה, להפסקה "קטנה" בחדר
האטום, וטרם שבה. "מהבוקר אני על הרגליים. מהבוקר! קצת
איכפתיות! כבר אין לי כוח..." חשבה לעצמה. "כדאי לה מאוד שהיא
תחזור. ועכשיו.". אך עברו עוד מספר דקות עד שזו הופיעה, כולה
מחוייכת ורגועה, אות לאושר הרב אותו ידעה במחצית השעה האחרונה.
מחצית השעה אותה העבירה רונית בשיגעון הולך וגובר, מנסה לרסן
עצמה מלהחטיף סטירה או שתיים לזאטוטים המתרוצצים בין כתלי
הסיפריה, לועסים מסטיקים ומנפצים בלונים בקול תותחים (שרונית
דימתה כטנק המונח על כתפה, יורה את פגזיו היישר לאוזנה),
פותחים שקיות חטיפים - שאימותהם דחפו לידי צאצאיהן לפני צאתם
לדרך - סיוטה הגדול ביותר של כל ספרנית המכבדת את עצמה,
ובמיוחד אלו, החדשות, מאלומיניום. וכך היתה, משעות הבוקר,
מתרוצצת, משקיטה, מהששת, חותמת, מחזירה ספרים למקומם
("חוליגנים! פשוט חוליגנים" היתה ממלמלת בינה לבין עצמה בין
מדף למדף), רושמת, מקטלגת, מספרנת.
כשהואילה מיכאלה סוף סוף לשוב, אף לא זיכתה אותה במבט, גם לא
הכעוס או המאשים ביותר, מבטים השמורים במיוחד לעיתות שכאלה.
פשוט, התגלגלה קמעה אחורנית עם כסאה, הרחיקה עצמה משולחנה,
ובעודה מושכת את המגירה לחלל החדש שנוצר, הטביעה בה את עטה
וסגרה בחזרה. היא קמה בשקט ממקומה, נטלה את צרור המפתחות
שהניחה השניה על שולחנה קודם לכן, ועזבה את האולם, מותירה את
זו אחראית לסדר ולתוהו ובוהו ששרר במקום. משהגיעה מקץ דקתיים
לחדר האטום, נעצה את המפתח בחור המנעול, סובבה, ואז את הידית,
ופנימה. בתוך החדר החשוך, הושיטה יד מגששת אחר מתג החשמל,
ומשמצאה, הסיטה וסגרה את הדלת אחריה. האור הפלורסנטי שהציף את
החדר גילה במרכזו שולחן עץ פשוט, עירום מעיטורים ומגירות,
ולצידו כיסא פלסטיק פשוט עוד יותר, מהסוג שלוקחים לפיקניק או
לים. למעט זאת, החדר היה ריק כליל.
רונית נעמדה לצד הכיסא, מתמהמת לשניות נוספות מקץ ההמתנה
הארוכה, שאפה אויר מלא ריאותיה, כזמר האוזר כוחותיו עם פציחתו
בשירה, והתיישבה.

איש מהעוברים במסדרונות ספריית "בית עמנואל" אינו יכול לשמוע
את שמתחולל בחדר האטום, שכן זה מצדיק את שמו ועושה מלאכתו
נאמנה, אטום לרעשים מבפנים ומחוצה לו. ולו הילכתם גם אתם,
באותה השעה, באותם המסדרונות, ספק את הייתם שומעים, ולו הד
קלוש, מהזעקות שפרצו מגרונה של רונית, צרחות מחרידות, מחרישות
אוזניים, מרעידות, משחררות, מהדהדות בין כתלי החדר, ונבלעות
בין קירות הבטון. צעקות של בפנים, מהנפש פנימה, מתוכה של
הישובה בחדר, מענגת את נפשה, פורקת את עולה, מצננת את עולמה.
עולמה של ספרנית.




מוקדש באהבה לספרניות "בית עמנואל".