שפכתי את הנוזל החום על פיסת הבד, וחיכיתי. דימיינתי בינתיים
את הכתם לשרית. חצי דקה אחרי, והכתם שהתנוסס לו קודם לכן נעלם.
עוד הצלחה. חייכתי קלות, והתפניתי לרשום את דו"ח ביקורת
המעבדה. זו שנתי השניה כסטז'ר במעבדת חומרי ניקוי ב"סנו", ורק
לאחרונה למדתי סוף סוף למלא את הדו"חות כהלכה. גם באוניברסיטה
היו לי תמיד קשיים בעבודת הניירת, ולעולם לא הייתי מצליח לשרוד
ללא חברתי שרית, שהקפידה למלא כל טופס פעמיים... עם שרית אני
עוד מהיסודי, מעצלנות בעיקר. זה לא שרע לנו ביחד. פשוט נוח.
היו לי פה ושם קצת מהצד ואני חושב שגם לה, אבל לא כל כך איכפת
לנו. עדיף להעלים עין לפעמים. אבל בשנה האחרונה היא התחילה
להיות בלתי נסבלת. אני לא יודע עוד כמה זמן אני אחזיק. תייקתי
את הדו"ח בקלסר עב הכרס בעל הכותרת "איתן גלבוע - ניסויים
מוצלחים", וסגרתי. כיביתי את אורות המעבדה, חתמתי את שמי בדף
הנוכחות ונעלתי מאחורי. בדרך למגרש החניה ניסיתי לספור כמה
ניסויים עלו בידי מאז תחילת השנה, והגעתי למסקנה שגם אם מדובר
במשהו כמו מאה ניסויים, זה עדין יותר הרבה מכל הסטאז'רים
שבמעבדה גם יחד. מזה מספר חודשים אני ממתין שהחוקר הראשי יזמין
אותי לשיחה ויציע לי הצעה שאי אפשר לסרב לה. אני אכחכח קצת
בגרוני, אומר שאני צריך לחשוב על זה קצת, הוא יקפוץ מכיסאו
ויאמר לי שכמובן הם מוכנים להתגמש ושבשום מקום לא יציעו לי
תנאים שכאלה. בסוף, כשהוא ידחוף גם רכב, ביטוח מנהלים וביטוח
שיניים, אני אסכים. לא בלהיטות, שלא יחשוב שאני מתלהב או
משהו.
שרית פתחה את הדלת בחיוך מזויף. אני יודע מתי הוא מזויף ומתי
הוא אמיתי. החזרתי לה חצי, הורדתי את המעיל הרטוב ותליתי
במסדרון. ידעתי שהיא לא תתן ליותר מדקה לעבור עד שהיא תעביר
אותו לאמבטיה. היא לא סובלת את שלוליות המים הקטנות שנוצרות,
ולי אף פעם אין כוח לתלות שם, למרות שזה עוד שני מטרים. פניתי
לסלון והתיישבתי בכבדות בספה. שרית חזרה מהאמבטיה והתישבה
מולי. הבטתי בה נוטלת את אחד מעיתוני הנשים שקיבלה מחברה,
מדפדפת בחוסר מנוחה, חיוכה המזויף עדין תלוי על שפתותיה.
ניסיתי לחשוב איזה חומרים צריך, מינון, טמפרטורה. יום למחרת
כבר החזקתי בידי נסיוב ראשוני. חזרתי הביתה מאושר מעוצם המחשבה
אם הניסוי יצליח. חיוך מזויף פתח לי את הדלת, תליתי,
והתיישבתי. חיכיתי לרגע הנכון, וכשזה הגיע, שפכתי על פניה את
החומר. בועות קטנות החלו להופיע בקצוות פיה, אך צפיתי זאת. היא
לא הספיקה להוציא הגה, והוא נמחק - מחקתי לה את החיוך מהפרצוף.
הייתי כל כך מרוצה - עוד הצלחה. יום למחרת כבר חזרתי עם שלושה
בקבוקונים שונים. עם שניים מהם ההצלחה היתה מקסימלית - העלמתי
לה לגמרי את האישיות, ולי לא נשאר אפילו כתם של ייסורי מצפון.
עם השלישי לא כל כך הצלחתי - במקום למחוק לה את הצורה זה רק
עיוות אותה. עכשיו היא יושבת מצונפת בפינת החדר, מחוקת פנים,
חיוך, הבעה. לא שואלת, לא מציקה. מחכה כבר לבקבוקון הבא.
להפתעה. מחר, כשאחזור מהעבודה אוכל לתלות את המעיל במסדרון,
והוא ישאר תלוי שם, נוטף. מעניין אם בכלל יירד גשם.