מה אתה יכול לעשות? חבר שלך יושב מולך, בוכה, חברה שלו זרקה
אותו, העיפה את כל חפציו מהבית, הכל בשקיות, למטה באוטו. ואתה,
כמו חבר טוב, לא עומד בכאבו, לא יכול לראות אותו נשבר ככה
לרסיסים לנגד עיניך, ופותח בפניו את ליבך, את ביתך, מזמין אותו
להשאר עד שיסתדר, עד שיעמוד על הרגליים. עוזר לו להעלות את
השקיות מהאוטו, מציע את הספה בסלון, פותח עוד בקבוק בירה ומנסה
להעביר את השיחה לאפיקים חיובים, כדורגל, בורסה, זיונים,
מחלות. בסוף נרדמים ואתה מרגיש שעשית משהו טוב, משהו גדול,
בשביל חבר. ואתה יודע שאתה חבר אמיתי. איזה איש נפלא. ויום
עובר, ויומיים, ושבוע עובר, ושבועיים, ושביב המחשבה שאולי עשית
טעות ומיהרת מידי במצוות הכנסת אורחים מתחיל לרקום עור וגידים,
וכשחודש עובר אתה מבין למה חברה שלו העיפה אותו וממש מזדהה
איתה. חודשיים אחרי, ואתה כבר מתכנן איך אתה מעיף את הדברים
שלו מהדירה, לא בשקיות, פשוט מרוקן את הארון שהוא הספיק להשתלט
עליו, שובר את סט הצלחות ה"מדהים ומה-זה יקר" שהביא מפרו, תולש
וקורע את הפוסטרים והתמונות שתלה בסלון "שיתאימו לאוירה", מוחה
כל זכר לשרץ. והוא עדיין מתבכיין, לא שכח אותה, "כל יום שעובר
- ואני בוכה" הוא אומר, ובליבך אין טיפת סימפטיה למניאק. כל
החבר'ה אומרים שיצאת מה-זה פראייר. והם מה-זה צודקים. אם מחר
הוא לא מתפנה, או שאני הולך לחפש דירה או שהוא עף - אחד
מהשניים. חברים חברים, אבל עד כאן.