ישבתי בבית והרגשתי כמו אידיוט. הוצאתי מרלבורו מהקופסה,
הסתובבתי בכורסה כדי לחסום את הרוח מהמאוור, שמתי את הסיגריה
בפה, הדלקתי את הגפרור ואיתו את הסיגריה, והרגשתי כמו אידיוט.
הסתכלתי בטלוויזיה על איזה סרט תיעודי, ואז הפנתי את הראש שלי,
ובהיתי שעה באותה נקודה לא ברורה מולי, וממש הרגשתי כמו
אידיוט. כל כך הרבה אנשים בחוץ מסתובבים ומוצאים, כל אחד בדרך
שלו, דרך להתחבר אל העולם הזה, ואני יושב בבית כמו מפגר, או
אולי כמו אידיוט, אני לא בטוח שהבנתי את ההבדלים הדקים בינהם.
פתחתי את החלון והסתכלתי החוצה, ושם היו, כדי להכעיס, כדי
להגיד לי שאני אידיוט, אנשים הולכים.
כולם הולכים ומוצאים לעצמם את הדרך שלהם, ואני יושב בבית
ומתעסק באיברים פנימיים, או בחוסר שלהם, או בנוכחות שלהם כבר
הרבה הרבה זמן בפריזר שלי, במקום לנצל את עצמי. כמו אידיוט,
מנצל רק 10, 15 אחוז מקסימום, מהמוח שלי. אין בי יותר מזה? זה
הכל? חתיכה גדולה שמלאה באבק מחוסר שימוש בתוך הראש שלי? אני
אידיוט שיוצר לעצמו תסביכים של גיל המעבר בסוף גיל ההתבגרות.
את כל זה חשבתי לעצמי.
ופתאום הראש שלי הרגיש מאוד כבד. היה לי מאוד קשה להחזיק אותו
ישר. הרגשתי הרבה דברים רצים בתוכו, ולא הצלחתי להרים אותו.
חשבתי שאני עייף, והלכתי לשכב. שכבתי במיטה כמה דקות, או שעות,
או שנתיים, והחדר הסתובב סביבי, יחד עם המאוורר ששכב לו על
התקרה ונראה עייף מאוד, וגם הוא נראה כמו אידיוט. והראש שלי לא
הפסיק להכביד ולשקוע עמוק בתוך הכרית שלי.
בסופו של דבר קמתי, ועם ראש שמוט, ניגשתי למראה. מולי עמד
אידיוט עם הרבה יותר מדי שיער.
אז תפסתי את המספריים שלי והתחלתי לגזור. תלתל אחרי תלתל,
השיער ירד, והראש שלי התחיל להרגיש קל יותר. בהתחלה קיצרתי רק
למעלה, ואחרי זה השוותי גם מהצדדים ומאחורה. אבל זה לא היה
מספיק, אז קצצתי עוד, עד למין תספורת מרינס עקומה כזאת, ואז
המשכתי עוד קצת, ולמרות שפצעתי את עצמי בקרקפת לא מעט, בסוף לא
נשאר עלי כמעט שיער, והראש שלי היה יותר קל. אבל לא הרבה יותר.
הרגשתי שחסר עוד קצת, ובתנועה חדה ומהירה, תקעתי את המספריים
שלי בקרקפת, אל תוך הגולגולת, ופתחתי את הראש. זרקתי את
המספריים שלי הצידה, ושלפתי עם היד שלי את החלק המאובק של
המוח.
ניגשתי לפריזר, ולמרבה הפתעתי, הייתה שם כבר קופסה ריקה,
מוכנה, בדיוק בגודל המתאים. המוח נשאר שם, ואני סגרתי את
הפריזר. הדלקתי סיגריה ולקחתי שאיפה עמוקה של אוויר-מרלבורו.
ניגשתי ותפרתי בחזרה את הראש שלי, שעכשיו היה קל בדיוק כמו
קודם. אולי עכשיו אני כבר לא מפגר, חשבתי לעצמי.
עכשיו יש לי עוד הרבה חללים בגוף- בבטן, בחזה, בראש. אבל אני
לא דואג, יש לי הרבה מרלבורו למלות את החללים האלה, וגם ג'אנק
פוד לדחוף פנימה, למרות שמקדונלד'ס לא מגיעים הביתה. עם קצת
מזל, אולי יהיה לי יום אחד סרטן למלות את החללים האלה.
ועד אז- תודה לאל על משלוחים הביתה. |