"גוני קשת!" קרא הבוחן.
עליתי על הבמה. כל כך פחדתי... הרגליים שלי רעדו. אבל מה אם לא
אתקבל? שאלתי את עצמי. לא חשבתי על כך, שזה בכלל לא משנה. ומה
אם כן? ומה אם לא? הכל יכול לקרות.
התחלתי את הריקוד. השיר ההוא... למה דווקא אותו בחרתי? בחירה
מפגרת מצדי. הוא מלחיץ מידי. בכל ספירה שומעים "בום!" שכזה,
והכל כל כך... מלחיץ.
אבל אין מה לעשות. בחרתי את השיר, ועכשיו אני צריכה להסתדר
איתו.
כמעט ולא הפסקתי לחשוב על מיי. כל הזמן עלתה לי לראש תמונה
שלה, אומרת לי: "אל תדאגי, זה יהיה בסדר. רק תתרכזי טוב טוב
בקטע. אל תחשבי אפילו על הבוחן, וזה יהיה בסדר. אני מבטיחה!"
פעם הבנתי את המילים האלה בנחת... ברוגע. "בסדר," אמרתי לה.
"רק צריך להתאמן... והכל יהיה בסדר. אני יודעת את הקטע הזה,
עשיתי אותו מיליון פעמים. אני רק צריכה לדאוג שהפעם המיליון
ואחת... תהייה מושלמת."
אבל עכשיו... עכשיו היה קשה בהרבה לקיים את ההבטחה. ראיתי את
הבוחן, מסתכל עליי במבט חודר, מפחיד. כל הבטן שלי התפתלה...
התכווצה והתכווצה. הלב מעולם לא דפק מהר יותר. פחדתי שהרגליים
הרועדות שלי ייגרמו לי ליפול באחד הסיבובים. ניסיתי לקחת
נשימות עמוקות וארוכות, ללא הצלחה. הכל קצר, מהיר וחד. כך גם
היה הריקוד - קצר, מהיר וחד. לא ידעתי אם קצר, מהיר וחד אלה
העדפות הבוחן. אולי הוא בכלל אוהב ארוך, איטי ועגול? טוב, כבר
אין מה לעשות בנידון.
נזכרתי שמיי פעם רצתה לנסות משהו: "אני אומר איך אני רואה
אותך, ואת תאמרי איך את רואה אותי. בסדר? מעניין אותי
לדעת..."
ניסיתי. זה היה כמעט בלתי אפשרי. היה לה כזה קסם... שלא הצלחתי
להגדיר אותו.
"חשבתי שתמיד אוכל לתאר אותך," אמרתי לבסוף, "אבל כשמגיע הרגע
האמיתי, שאני צריכה, זה פשוט לא עובד. אני לא יודעת איך.
בתמונה, אי אפשר לתפוס את היופי שלך. במילים, אי אפשר לתפוש את
הקסם שלך. את לא כמו כולם. הכי מיוחדת... ואי אפשר להסביר את
זה בצורה יותר טובה. אי אפשר להסביר קסם במילים. הוא פשוט שם,
והוא קיים. וככה זה. אין לי דרך טובה יותר להסביר..."
ופה עצרתי. לא ידעתי לגמרי איך אני אמשיך.
"ולך... לך יש קסם. הרבה ממנו." היא הסתכלה עליי וחייכה. "נסי
להסביר קסם במילים," אמרה, מסתכלת עליי בנחישות. לא האמנתי
שהיא ביקשה את זה ממני. איך אפשר להסביר קסם? אבל ניסיתי...
"קסם זה כל הדברים הקטנים", אמרתי, "הדברים הקטנים, והגדולים,
שאת אומרת -  שעושים צביטה קטנה בלב. צביטה של אושר. מעלים
חיוך על הפרצוף... המשפטים הקטנים שפשוט מציפים אותך לגמרי...
כשהלב לא יכול לשאת יותר את ההצפה, והוא מעביר את הכל לגוף. עם
חיוך ודמעות של אושר. כל הדברים הקטנים האלה... והגדולים. זה
קסם."
להתרכז... אסור לי לחשוב על מיי. זה מוציא אותי מריכוז. עוד
מעט מגיע החלק הקשה, ואסור לי להתבלבל בו. כך ניסיתי לומר
לעצמי - להתרכז בריקוד... זה לא עבד.
"גם לך יש קסם כזה," היא אמרה לי. "ואפילו יותר קסם מלי..."
אוקיי... ניסיתי להתרכז בדרך שונה. אם יש לי קסם, לפי דבריה
מיי לפחות, אז אני צריכה להעביר את הקסם לריקוד. להראות לבוחן
את הקסם. קצר, מהיר וחד.
הפסקת חשמל.
איך זה ייתכן?
למה דווקא בזמן הבחינה שלי?
אבל דרך החושך, ראיתי קצה של אור... הלכתי אליו. מתוכו, כמו
מתוך טלוויזיה קטנה, ראיתי את עצמי מסיימת את הריקוד. הבוחן
אמר "יפה מאוד. אני לא יכול להבטיח, אבל יש לך הרבה סיכויים
להתקבל." הוא חייך. אני קרנתי וחיבקתי את מיי, שחיכתה לי בצד.
החושך פתאום הואר. אין הפסקת חשמל.
"היא בסדר?" שאלה עוזרת הבוחן.
"ברור שאני בסדר," אמרתי וקמתי מהרצפה. "מה קרה?"
"את לא זוכרת?" אמר הבוחן. "התעלפת, באמצע הקטע... אני מציע לך
לבוא בפעם אחרת לבחינות, כשתהיי רגועה יותר."
לקחתי את הדברים שלי והסתלקתי משם.
איך אני יכולה להיות רגועה? חשבתי. איך אפשר להיות רגועה כשאני
יודעת שהלב של מיי, לב של זהב... לב שלעולם לא אפסיק לאהוב,
כבר לא פועם?

אני חייבת קודם להבהיר, לא חלק מהסיפור!
השם רק זמני, פשוט אני לא מצליחה לחשוב על שם אחר.
אשמח אם תוכלו לעזור לי בבחירת שם.