שיקרא. שימשיך לקרוא. שיצעק כמה שיותר חזק, עד שייצא לו הגרון
מצידי. אני לא באה.
הוא יכול להמשיך עם כל ההצגות האלה על כמה זה טוב לי וכמה זה
יהיה נהדר, אבל אני נשארת כאן, לא זזה.
שילך להזדיין הצה"ל הזה, אם זה בכלל השם האמיתי שלו. לי זה
נראה כמו סתם עוד איזה גימיק שלו. אני לא אופתע לגלות שיש לו
בכלל איזה שם אידיוטי אחר. איזה גיורא או משהו כזה. אני לא
זוכרת מתי התחלתי לשנוא את צה"ל בכלל. פעם היינו חברים טובים.
טובים מאוד אפילו. הייתי יכולה לשבת איתו שעות, סתם, להעביר את
הזמן. הייתה לנו תקופה יפה ביחד. אבל איפה אז ואיפה היום.
הדלקתי סיגריה. תמיד כשאני חושבת עליו אני מעשנת. סיגריות בדרך
כלל מרגיעות אותי והוא גורם לי להתעצבן, ככה שזה הולך טוב
ביחד. שוב אני מנסה לשחזר את הימים בהם הכל התחיל להתפרק
בינינו. כשהיה כבר ברור שהסוף קרוב. כל פעם כשאני חושבת על זה
אני מגיעה למסקנה אחרת. בפעם שעברה היא היתה שהכל באשמתו. לפני
שבועיים זה היה שיותר יפה לי קצר. כל פעם מסקנה אחרת.
הפעם לא הצלחתי להגיע לכלום. סיגריה שנייה. רוח קרירה מתחילה
לנשוב ואני סוגרת את הסוודר על למעלה. שיהיה לי מחניק. בכוח.
אני יושבת עם הראש באדמה ומנסה להגיע למסקנה השבועית שלי בנוגע
למערכת היחסים המורכבת ביני לבינו. בסוף אני מגיעה לכך שלא
הייתי צריכה בכלל להיכנס למערכת יחסים עם צה"ל. שהייתי צריכה
לחשוב על זה מההתחלה. נכנסתי הביתה בחיוך. ידעתי שבסוף אני
אגיע למשהו. תמיד אני מגיעה.
פתחתי את המקרר והוצאתי משהו לשתות. משהו דיאטטי בטעם של דשא.
בדרך לחדר עברתי ליד הטלפון ומצאתי פתק עם הודעה בכתב היד של
אמא: "צה"ל התקשר פעמיים. הוא אמר שתתקשרי אליו דחוף הוא רוצה
להיפרד לפני שהוא עוזב."
עוזב?! מה עוזב? לאן? מתי? למה?  .קראתי את ההודעה איזה 15
פעמים בשביל להיות בטוחה שזה באמת מה שכתוב בה. אני לא מאמינה
שהוא עוזב. ככה, פתאום. נכון שכבר אין בינינו כלום וגם לא
התריאנו כבר די הרבה זמן, אבל בכל זאת.לעזוב.זה צעד רציני כזה,
מחושב ושקול. בדיוק ההפך הגמור ממנו.
במחשבה שנייה, דווקא טוב שהוא עוזב. עזיבה זה תמיד חומר טוב
למסקנות חדשות, והמסקנות הישנות כבר מתחילות להיגמר לי.