כשהסורגים היו עוד חללית
והסוגריים היו עוד התכלית,
כשהתפוח היה מלא כרימון
לא נגוס, לא אכול לא מתולע,
כשעוד לא מתו לנו החלומות.
היינו יוצאים לחפש
את קרן האור היחידה שבקעה בינות לעצים
בכדי להרגיש התגלות ולהעצים את נעורינו,
כפות ידינו שאפו לטפס על כל הענפים
פינו שאף את עשן הסיגריה הראשונה
והטבע שאב אותנו לחלומותיו.
בימים האלו רצו רגלינו בסבך ולא רצו להגיע ליעד
בטנינו תפחה ממיץ תפוזים ריחני
והלב היה קולקטיבי.
אולי לא הייתי שם?
אולי איני נמצא כאן היום?
אני
איני
אני
אני ממשיך לרדת
לתוך נבכי הזכרון
שמתאר את אשר רציתי להיות.
שנה טובה. |
