אמרתם "יופי- כי הוא נחבא אל הכלים"
ולעולם אינו מתוודה אל חטאיו
האם אי פעם הבטתם בלבנה או בבניה הכוכבים-
ועל כן קנאתכם מצניעה את מעלותיו?
תמיד החמאתם לי לאורה של שקיעת החול,
שיחקתם בלית ברירה את הנער הרגיש, המאוהב
הייתי אחד מכם-
ואהבתי אתכם, בעלי הלב הכחול.
ואהבתי יותר את מעשינו, בקיץ, באביב ובסתיו.

חומקים בלילות ירח מלא מבקתות כה זעירות, מטות ליפול
מעוררים שמועות על שדים נמוכי ורמי קומה
בליבם של צמיתים נבערים מדעת, אף רשרוש בנקל יכול
לשלוף אותם בהינף יד ממסתורם, עיוורים מבורות ואימה.
ומנקודת מבטכם הצרה,
השמיים נופלים מאז שחר הבריאה.
נגעתם- מלטפים שיער זהוב, שפתיים בשפתיים, רוק במרה.
ולאחר מכן, הכחשתם הכול באפרכסות הערלות של הכנסייה.

ייתכן כי מבין הלהבות, תבל נדמית כמריה הקדושה
שדיה טובעים אט אט בחזה, וגופה משתרג בשרירים וזימה.
מה העוול במעט אהבה וחום,
שאינו מתגמל במוות וייסורים?
תהיתי לי בשעה שהשלהבת טיפסה במעלה אותו גרדום
משרירה עלטה בנפשי
מעוררת רבדים נסתרים.

לא, לא. איני אחד מכם.
לא פתי בנגה המוות
לא פורם הכול שוב ושוב, ורוקם.
רק זוג עיניים כחולות, בלורית זהובה- משתחרת.

וגופכם עורג לי, יצרים לעולם אינם משקרים
התעלסו איתן, השקרים הללו שניתן לקחת בגרוש ופני
והתעלמו מדבריכם על הפיכה רצחנית למען היהודים והשחורים.
כי הרי כמוכם- כמוני.
וכולנו אוהבים
נאהבים
נולדים
מתים
ונולדים שוב.
הולכים
וישנים
ומתגאים בעצם היותכם והיותי גברים,
כן, כאילו זהו פרט חשוב...