היא המשיכה לעמוד במטבח ולהגיד "שאלוהים יעזור לי", כי היא
האמינה שהוא באמת יבוא, כמו אז ב-87 , כשהייתה כמעט בת 17,
בקושי ילדונת, וביקשה שאלוהים יעזור לה, והוא באמת בא ועזר.
היא המשיכה לעמוד במטבח ולהעמיד פנים שהיא מבשלת משהו שמישהו
אי פעם יאכל, ולהגיד שאלוהים יעזור לי. היא המשיכה להסתכל לכלב
עמוק בתוך העיניים ולשאול אותו אם גם הוא צריך עזרה מאלוהים,
כי היא יכולה לסדר את זה. זה בסדר, יש לה קשרים.
היא המשיכה לעמוד במטבח ולהסביר לכלב שאחרי שאומרים הרבה פעמים
"שאלוהים יעזור לי" , הוא באמת בא ושואל: "כן, במה אני יכול
לעזור?" והוא באמת עוזר. וזה בסדר, כי גם לו יש קשרים. היא
המשיכה לעמוד במטבח חושבת איך לנסח את הבקשה שלה לאלוהים כשהוא
באמת יבוא ויתחיל לעזור. והיא המשיכה לעמוד במטבח, בוהה בחלון,
מנסה לשחזר את הפעם אותה הפעם, אז ב-87.
ואז יום אחד הוא באמת הגיע לעזור לה, בדיוק כמו שהסבירה לכלב,
מזמן.
אבל מרוב התרגשות והאושר שמילא אותה פתאום, היא כבר שכחה בכלל
במה היא צריכה עזרה, וכל מה שרצתה היה שיחבק אותה חזק, שיסתכל
לה בעיניים ויגיד לה שהכל יהיה בסדר. שיחזיק לה את היד וייקח
אותה מכאן, כמה שיותר רחוק.