לפני שבוע חיכיתי בתור לבד ומאוד השתעממתי.
בתור היה ילד אחד שישב לבד והחלטתי לדבר איתו.
ניגשתי אליו הצגתי את עצמי וקצת דיברתי איתו, סיפרתי בדיחה על
פרסים.
אני חשבתי שהבדיחה מצחיקה אבל הילד לא, שאלתי אותו למה זה לא
מצחיק אותו והוא אמר לי שהוא פרסי.
התנצלתי בפניו ושאלתי אותו למה זה כל כך מעליב אותו והוא ענה
לי שהוא מאוד אוהב בדיחות, אבל שהוא וחבריו הפרסים לא קמצנים.
הילד גם אמר לי שאם אחד החברים שלו מספר בדיחה והם צוחקים
ביניהם, אז זה לא מפריע לו אבל כשאנשים שלא מכירים אותו ולא
יודעים שהוא פרסי, זה מעליב אותו.
אני אמרתי לו שזה באמת יכול להעליב, אבל אלה רק בדיחות ואנשים
לא באמת חושבים שפרסים
קמצנים, וכל שאר הדברים שמספרים בבדיחות.

המשכנו לדבר על כל מני דברים וגם סיפרנו בדיחות שלא היו על
פרסים, דיברנו על סרטים,
טלוויזיה וספרים.
התור היה ארוך ודיברנו הרבה והייתי צמאה, ביקשתי מהילד שילווה
לי שני שקלים והוא לא הסכים.
אז אולי פרסים באמת קמצנים?