טוב, זה לא קשור לנטע ובטח ללא שום חתול.

כבר מספר שנים אני מחפש פתרונות, פתרונות לא באים כשרוצים ולא
כמובן שצריכים. טבע הפתרון הוא להיווצר בזמן הלא נכון ולא
להתחשב בבעיה. הוא פשוט פתרון, לא אכפת לו מאף אחד.
אני יכול לקרוא לעצמי איתי, אם אני רוצה, אני משהו שלא ניתן
להגדיר מכוון שאני יכול להיות כל דבר, מנסה להיות כל דבר, חוץ
מעצמי.
וכך אני הולך, בעצם רץ, או זורם - בין תככי החיים והדברים הלא
מובנים היחידים שנותרו לי ואז עוד הופך את עצמי לסופר.
אני סופר?, אפילו משורר יצא להגיד.
מאיפה אני התחלתי לכתוב, למה בכלל, הרי כתיבה זה דברים של
אנשים שעושים את זה ואני סתם אחד שכתב קאוורים לשירים של
אופספרינג בקשר לילד שעושה כל היום ביד.
אני מודע לזה שהתקדמתי לזה ועוד פרסמתי דברים, איכשהו מישהו
הבין בחיים שבלי ביקורת הוא לא יצליח וכך גם אני, אך שרק
קיבלתי ביקורות רעות.
המשכתי בחיי ולפתע מישהי התאהבה בסיפוריי, אני מקווה לפחות
שכך, ידעתי שאני יוצא מהחיים האמיתיים, לתוך דבר נטול הגיון-
דמיון סך הכל. קשה בחיים, בדרך כלל, במיוחד אצלי צפוני כמותי,
אך אני ממשיך וכותב ואף מנסה להבין מה קורה. בקשר אליה לא
הבנתי שום דבר, לצערי.
"זה היה ממש יפה!", היא אמרה, היא תמיד אמרה את זה על כל
הסיפורים שלי. עוד יום אחד ציפיתי שהיא תגיד שהיא אוהבת אותי
בגלל הסיפורים, ציפיתי שיהיו סיבות לכל דבר, אבל אותי היא לא
תאהב, כמה שאני אותה, אם אני בכלל.
אני עצמי בעל הערכה עצמית נמוכה, תמיד האמנתי שהמציאות היא
אשליה והדמיון הוא לא דבר אמיתי. מכאן אנשים תמיד היו מבולבלים
ולא הבינו איפה בדיוק אני חי, או הם. תמיד יכלתי לטעון שיש
משהו מעל זה, שזה בעצם משהו רוחני כל החיים, כמו משחק מהיר של
טליסמן, רק עם רמאות בקוביות לפעמים.
"כן, תודה", אמרתי לה והיא חייכה אליי. על אף שהיא אמרה את זה
דרך האייסיקיו יכלתי לחוש את זה דרך הפיקסילים של המסך אשר
יצרו צורת חצי ירח ונקודתיים.
"למה אתה כותב סיפור על הכל, על כולם, ורק עליי לא?", היא אמרה
בחשדנות. אני נלחצתי מחוסר מילים ועוד ניסתי לחבק אותה, לגעת
בכתפה או אפילו לשנות נושא. לא היו לי סיבות לשאלותיה או
פתרונות להצקותיה או בכלל דברים אחרים לעשות.
"את יודעת, ככה. יש לי סיבות בגלל דברים שקורים; אהבה, שנאה,
כאב, אושר...איתך לא היה שום דבר (לצערי) וכך אני לא יכול
לכתוב עליך סיפור, מה לעשות?", דיברתי איתה ארוכות, ניסיתי
להיות יוצר מקובע בעודי מדבר באיטיות ובקול רם.
"תנסה!, בבקשה!", היא צרחה והרביצה לי. הנחתי שהכל מאהבה, כמה
שהיא מכחישה את רגשותיה אליי.
"טוב נטע, אני אארגן משהו, מבטיח", אמרתי לה ושיקרתי.
נטע- היא לא גרה ליד חן והיא לא מכיתה ח' ולכן כך היא ילדה שכה
יקרה לי, אך מה היא רוצה בכך שאני אכתוב בשבילה, אני לא שווה
יותר מדיי בשביל לעדכן את מצבור הרעיונות שלי ולנחש איך לכתוב
דברים על אחרים, או אחרות.
ישבתי, חשבתי, ניסתי להבין. מי אני שבכלל אכתוב עליה דברים, מה
זה יעזור לי, מה זה יעזור לה, מה יקרה. אני לא יכלתי לעשות שום
דבר חוץ להבטיח לה ולנסות, העיקר לנסות.
ובכלל, היא ציפתה לזה, אני לא יודע למה דווקא אני או למה זה
כך, מה לי ולה, מה לה ולסיפורים שלי, אפילו ציון 5 אין לי, או
המלצה בכלל.
חבל, לא רציתי לתת לה להרגיש רע או בכלל לפגוע בה, היא חשובה
יותר מדיי, אבל מכך גם דחף לכתוב סיפור יש לי. אותיות נשפכות
ממקלדתי כמו נהר גועש, מוחי פועל ביתר מרץ וגל של רעיונות
שוטפים את מוחי ועוברים לאבחנה בליבי.
"תחכי, תחכי. זה יגיע שתרצי. אני מבטיח", אמרתי לה והיא הסתכלה
עליי מבולבלת בעודה מנסה לחשוב איך לכעוס עליי, הרי הבטחתי לה.
"לא נורא, לפחות כמה שורות", היא אמרה וחייכה.
ניסיתי לכתוב לה משהו, אך רק שהתחלתי קיבלתי 220 אמפר וולט
בתחת וכמעט הפכתי לסופר מטוגן, משורר מקסימום. בלי סיבה נשרף
לי הבית, אסטרואיד פגע בי, רכבת נכנסה לי בטוסטר ובכלל כאב לי
בלב, בראש וברגל הימנית משמאל.
ניסתי. אבל לפחות ניסיתי, הבנתי...כמה שלא היה כלום, בסוף היה
בסדר.
"לפחות ניסיתי, תראי...קיבלת כמה שורות, לא?". אמרתי לה בתירוץ
וברחתי כל עוד נפשי בי, כל כך פחדתי שהיא תכעס אבל מאז רק
קיבלתי ממנה 5 בכל מחשב שהייתה, אולי היא אהבה את הסיפור או
שזה סתם אשליה של המציאות בנוכח הדמיון.