הוא לא האמין למראה עיניו. אילו חברו לא היה מצביע עליה הוא
מעולם לא היה מזהה אותה. למרות זעמו שהופנה כולו כלפיה במשך
החודש האחרון, הוא נשא עמו את מראה הזוהר, את חיוכה הנפלא. שמר
בלבו את דמותה.
עתה הוא היה בטוח שעיניו מתעתעות בו. היא נראתה עייפה. לא זאת
לא המילה המתאימה, חשב היא נראתה סחוטה. כאילו מישהו שאב את כל
רוחה, את חינניותה ממנה.
היא נשענה על זרועו של רון. השמלה השחורה שלבשה הייתה מתאימה
יותר ללוויה מאשר לנשף סיום הקורס.
"רון" לחשה על אוזנו "אני יכולה ללכת לשירותים בבקשה? זה לא
ייקח זמן רב" שאלה בלחישה.
רון השיב במבט בוחן. היא החליאה אותו.
במהלך החודש בו היו נשואים היא הפכה ליצור מתרפס ודוחה. הוא
כבר לא נהנה להכותה. כאשר שכב איתה, היא  כבר לא הגיבה, רק
הסתגרה בתוך גופה, מביטה דרכו בעניים חלולות.
היום לפני שיצאו דאג להכותה היטב. שלא תחשוב שהיא יכולה לחזור
אל דניאל.
"כן. לכי. תחזרי מהר. אל תתני להם סיבה לפקפק בכך שאנחנו
מאושרים בנישואים שלנו. מובן?" איום נסתר במלותיו.
"כן. תודה." השיבה.
היא פנתה חזרה מאולם הריקודים אליו אך נכנסה, השירותים היו ממש
מימין לכניסה, והיא חמקה לה פנימה.

דניאל עקב במבטו אחריה. השיחה, קצרה ככל שלא תהיה, בינה לבין
רון הייתה מוזרה. הוא רצה לעקב אותה לפני שנכנסה לשירותי
הנשים, אך פספס אותה בכמה שניות.
הוא החליט לחכות לה בחוץ. היו לו כל כך הרבה שאלות לשאול אותה.
עתה, לאחר ששכח זעמו כלפיה, רצה להבין מה קרה. למה היא נישאה
לרון. למה היא נראית עתה כל כך עייפה, כל כך סחוטה.
רעש עמום של גוף פוגע בקרקע הגיע לאוזניו מהדלת הסגורה.
"אנט?" קרא "אנט? את בסדר?" משלא נשמעה תשובה, פתח את הדלת.
אנט שכבה מעולפת, שלולית דם החלה להיווצר לידה על הרצפה.
דניאל ידע שעליו לפעול מהר. הדם זרם מגופה מהר מידי. בתחילה
רצה לצלצל להזמין עבורה אמבולנס, אך נזכר שבדרך שמע על תאונת
שרשרת, והחליט שהיא תגיע יותר מהר לבית החולים במכוניתו.
הוא הרים אותה בזרועותיו. לא היה זמן לבזבז על חיפוש מקור
הדימום. ונשא אותה למכוניתו.

תוך שלוש וחצי דקות היו בחדר מיון. זאת הייתה הנסיעה המהירה
ביותר בחייו מאז קיבל את רשיונו. עתה אנט הייתה בידיהם של
הרופאים.
והם, כדרכם של רופאים, לא ידעו לומר דבר אודות מצבה.
דניאל חשב כבר להודיע לרון, או לאחת מחברותיה של אנט. לרגע חשב
אפילו לצלצל להוריה, אך נזכר כי אביה נהרג לפני שנים בלבנון,
ואמה נפטרה מהתקף לב לפני ארבעה חודשים לערך.
דניאל החל לעשות דרכו אל הטלפון הציבורי שבכניסה לחדר המיון,
כשאחות ניגשה אליו. עם ערמת ניירות.
היו טפסים למלא. ביטוח פרטים אישיים וכו'. היא הסבירה.
בתחילה דניאל היסס, למרות היכרות בת מספר לא קטן של שנים היו
דברים שהוא לא ידע.
"אין דבר" אמרה האחות כשהוא אמר שלא יוכל למלא את הטפסים
במלואם. "תמלא מה שאתה יכול, מידע בסיסי. לעת עתה זה יספיק,
כשקרובי המשפחה שלה יגיעו"
דניאל החליט שאין טעם להזכיר את העובדה שאין לאנט קרובי משפחה,
אלא אם כן מחשיבים את בעלה רון, חשב, במרירות.