החלום בא במפתיע, כדרכו, במקום שהיה אמור להיות בטוח ומוגן
מפני חלומות מסוג הזה, במלון "הילטון", בשדה התעופה של ציריך.
ליאורה מדיפה את ריח המגנוליה של הסבון שלה, יצאה מחדר
האמבטיה, עדיין לחה, זרקה  את המגבת מאחוריה אל הרצפה, כמו
תמיד, אך במקום להתקרב למיטה, נעמדה בפתח הדלת ושאלה:  -  "לאן
נושבת הרוח?"
קולה העיר אותו. הוא נזכר שנפרד ממנה בשדה התעופה לפני מספר
שעות -  "זה יום וחצי," אמר לה, "רק  שתי פגישות."   היא
העדיפה להמשיך לארץ כדי, לטענתה, להכין את הבית, ובלילה באה
אליו בחלום. זה היה תמיד אותו חלום, אותה שאלה, רק הנשים שבו
התחלפו.

אמנעומי הייתה היחידה ששאלה אותו את השאלה בהקיץ. אחרי שהתחיל
לחזור לבד מבית הספר, עמדה בפתח הבית, וכל יום שאלה אותו: -
"לאן נושבת הרוח?"  - הוא ידע שחכתה בחלון, ואחרי שראתה אותו
מתקרב, מיהרה לפתוח לו את הדלת. הוא שנא את השאלה, כי הייתה
כמו מלכודת, מפתה ומסוכנת. לא היה איכפת לו לענות על השאלות
הפשוטות של אבמקס. האם היה בוחן בחשבון? מה הציון שקיבל
בחיבור? במה ועם מי שיחק בהפסקות? התשובות עליהן היו קצרות
ומוגדרות. השאלה שלה הייתה כמו משב רוח, חודרת לתוכו, ומנסה
לגלות את סודותיו, גם את אלה שלא הכיר בעצמו. בכיתות נמוכות
התעלם ולא החזיר לה שום תשובה. כשהתבגר היה עונה לה: - "היום
הרוח נושבת צפונה," או - "מערבה,"  - ללא שום קשר למה שהתרחש.
 

את החלום חלם בפעם הראשונה בשנה התשיעית לנישואיו. התחתן
מוקדם, עוד טרם סיים את לימודיו, כי לא היו לו בעיות פרנסה,
ובכל ביקור אצל אמנעומי ואבמקס, ובכל שיחה אתם, חש את הדחיפות,
את הצורך להזדרז למענם, את אווירת הסופיות. הוא ירד מהמכונית,
והופתע לראות את יעל עומדת בפתח ביתם עם התינוקת על הידיים. אף
פעם לא יצאה לקראתו, הייתה עסוקה מדי. רצה לשאול אותה, אם משהו
קרה, אם הבנים בסדר, אך היא הקדימה אותו.  -  "לאן נושבת הרוח,
היום?"  - שאלה. הוא התעורר. לא היו לו ספקות, אף על פי שזה
היה החלום הראשון, הפור נפל. הם נפרדו כידידים, יעל לא נישאה
שנית, וגידלה את שלושת ילדיו. לא התעניין אם ניהלה פרשיות
אהבה.    

ליאורה הפתיעה אותו, הן תמיד הופיעו בחלומותיו ללא אזהרה.
סידור הבית הפך לאחרונה לתחביבה, ארבע החדשים האחרונים שיפצה
את ביתו בקליפורניה, כעת מיהרה ארצה, כדי להכין עוד בית
לקראתו. אילו אמרה לו שהעיר משעממת, היה דווקא מבין ללבה.
אמנעומי ואבמקס הביאו אותו לציריך לראשונה כשהיה בן שתים עשרה.
אבמקס היה עסוק רוב הזמן בפגישות. אמנעומי לקחה אותו לחנות
ממתקים, שהזכירה לו את בית המכשפה באגדה של עמי ותמי, ולחנות
צעצועים ענקית, בעלת שלוש קומות, יחידה במינה בזמנים ההם, אולי
הייתה עוד אחת בלונדון. הוא הסתובב שעות בין הרכבות, המכוניות
והמטוסים הקטנים, השפע בלבל אותו, ואף על פי שאבמקס אמר, שהוא
יכול לקחת כל צעצוע, ויותר מאחד, יצא עם ידיים ריקות. כנראה
זאת הייתה הבחירה הנכונה, כי אבמקס לקח אותו לשוט באגם בסירת
פדלים, גם הן כבר נעלמו. כשבאו לאסוף את אמנעומי, שחכתה להם
בבית הקפה, היא שאלה שוב, לאן נושבת הרוח.  אחרי אותה הנסיעה
אבמקס התחיל ללמדו את רזי עסקיו, ההתמחות נמשכה שנים, עד שמותו
של המורה שם לה קץ, ובצדה הוא סיים את בית הספר, שירת בצבא,
ולמד באוניברסיטה. אף על פי כן חש שאבמקס לא השתכנע, לא בטח
שהתלמיד והיורש הפנים את התורה. הם ישבו יחד שעות ארוכות, ואז
היה מתבונן בו, כאילו ראה בתוכו סדק או כתם.

אחרי מותו  התחילו להופיע החלומות, והנשים. חלקם שכח. אווה בטח
הייתה נמחקת מזיכרונו, אילולי באה מיד אחרי יעל. את יעל הכיר
בשביעית. בערב בו נפגשו, אווה הייתה אמורה להיות סטוץ, בילוי
לילי, או לכל היותר סוף שבוע, חוויה שהכיר מסיפוריהם של גברים
אחרים. הוא לא פיתח אשליות לגביה. חייהם התנהלו ביקומים
נפרדים, גם אם שלוש שנים שכב אתה מדי לילה. היא בזה לו, כי לא
בילה בברים, לא השתכר, לא הסתבך בקטטות, לא עישן, אך בראש
בראשונה בזה לו, כי היה יהודי. לשווא ניסתה לעורר בו עניין
בזמרי פופ, היו אלה שנות השמונים הראשונות, ועל אדישותו כלפיהם
לא סלחה לו. סגדה לכספו. את מרותו קיבלה ללא עוררים, הקל על כך
המעבר מלונדון, בה הכיר אותה, לקליפורניה, שם ניהל חלק מעסקיו
אחרי פרידתו מיעל.
פעם ביקר אתה בארץ, בפעם השניה סירבה. גם לה מגיעה חופשת
מולדת, אמרה. השאיר אותה בלונדון, אליה הגיעה כילדה  עם הוריה
מצ'כיה, והבטיח לחזור בעוד שבועיים לאספה. החלום של אווה בא
במקום הגיוני וצפוי, בארץ. מכוניתו נעצרה מול הבית ממנו לקח
אותה לפני שלוש שנים, כמו אז, עמדה בפתח עם המזוודה הקטנה
לידה, אך הפעם צעקה לעברו בעברית צחה: "לאן נושבת הרוח?" - הוא
התעורר,  וידע שלא יראה אותה יותר.

בילדותו היה עוד חלום, שחזר אליו שוב ושוב. בחלומותיו על הנשים
השואלות, הוא ראה כל פרט בבהירות. חלום הילדות שלו, שכמעט
נשכח, היה מטושטש וקטוע. פני אישה מחייכות, מגע יד על הלחי, על
המצח, מישהו מלטף את ראשו, ואז נשמעת צריחת אימים, ואחריה
חושך, רגעים ארוכים של חושך ודממה. כשהחושך מתפזר הוא רואה
מכונית מרוסקת. הוא אינו בטוח אם התחיל לחלום את החלום הזה,
לפני, או אחרי שהם אמרו לו. הם סיפרו לו לאט, לאט, חזרו
וסיפרו, כל פעם הוסיפו עוד פרטים. הוא רצה לעצור בעדם, לבקש,
שיפסיקו לדבר, שיבינו, שהוא יודע את הכל, שהכיר את הסיפור לפני
שהתחילו לספר לו, שהדברים טבועים בתוכו, גם אם זה לא יתכן.
היה בן תשע חדשים בלבד, כשאמו השאירה אותו אצל השכנה לשעה.
אחרי כן, העובדת הסוציאלית  הביאה אותו לאמנעומי ולאבמקס,
ואיזה מזל זה, אמרה אמנעומי, כי מי יודע לאן היה נופל, אילולי
אותה עובדת מסורה, שהייתה אחראית מעבר ומעל לתפקידה, בדקה,
וחקרה, ומצאה, שאמנעומי ואבמקס הם קרובים רחוקים של אמו.
משפחה. על הוריו אמנעומי לא הרחיבה  דברים, אולי הכירה אותם רק
מעט, אולי בכלל לא. פעם אמרה שבארץ, בשנות החמישים, לאנשים לא
היו עוד מכוניות, ופעם אחרת שמע אותה מספרת לחברתה, שאינה
יכולה להבין, איך זוג המתקיים בקושי, קנה לו מכונת טרנטה,
משומשת, ויצא לחגוג. איזה חוסר אחריות, אמרה.
גם אם החלום המפחיד והמרוסק של ילדותו הורכב מקטעי הסיפורים,
מילים בודדות, ומשפטים שבורים שקלט באקראי, עדיין לא מצא הסבר
סביר, מדוע סירב לקרוא להם אימא ואבא, ואף לא בטא את שני
המילים. על פי עדותם למד לדבר מוקדם, וקלט את שתי השפות נכון,
לא בלבל בין העברית לגרמנית. רק בגיל חמש, כשכבר ידע את הסיפור
כולו, המציא את שני הצירופים אמנעומי ואבמקס, ורק כך קרא להם,
המילה והשם דבוקים יחד, תמיד, שלימות, שאין לשבור אותה.

יש לילות בהם הוא מפקפק בחכמת האותות שבחלומותיו. מדוע מציית
להן? מדוע עזב את מוניקה? שנים טובות עברו עליו יחד אתה. היא
התעקשה שיגורו בביתה. בזכותה התחיל להשקיע בבתים ודירות בתחילת
שנות התשעים של המאה הקודמת, השקעה שהוכיחה את עצמה כשהבועה
דעכה.
החלום בא נגד רצונו. הוא ישב ליד הבריכה, בכיסא נוח, מוניקה
עמדה בדלת, בבגד הים. היה בטוח שבאה לשחות בבריכה כמו מדי
בוקר, ואז שאלה אותו  - "לאן נושבת הרוח? היום אתה חייב לגלות
לי." -  הוא התעורר, היא עדיין ישנה לצדו, התבונן  ארוכות
בפניה. ביום בו נפרדו, סיפר לה את האגדה של אמנעומי על אם
הרוחות ועל בניה. שלושתם, הצפוני, הדרומי, והמזרחי הם רשעים,
שזורים אסונות וסבל, ורק הצעיר שביניהם, הרוח המערבי, זעפיר,
מביא ברכה.          

הוא נזכר בעצותיו של אבמקס, שלימד אותו לאסוף מידע, לשאול,
לעשות את כל החישובים הנדרשים, ולשקול, "אבל," אמר, "אם התחושה
שלך אינה נוחה, אינה נותנת לך את האישור, אל תסתבך, אל תכנס,
אל תחתום..." האותות הן אף חזקות מן התחושות. עליו להתקשר
לליאורה, ולהודיע לה שאינו בא ארצה, התוכנית השתנתה, עליו לטוס
דחוף לניו-יורק, העיר אליה היא מוכנה לחזור תמיד, עיר
חלומותיה. אין לו ספק שתעזוב את ביתו בארץ. אז לא יקשה עליו
להגיד לה 'שלום', בחדר בית המלון הניו-יורקי.
 אוחזת בו התרגשות כמו לפני חתימה על עסקה. חוזר אליו הרגש,
אותו כבר הספיד, שהמשחק  נמשך, שהכל פתוח, שהרשות נתונה,
הלוואי  והרוח לא תחדל לנשוב לעולם. הוא נכנס לחדר האוכל של
המלון, עיניו, כמו שני ציידים וותיקים, ערניות ורעבות, בוחנות
אורך הרגלים, תנועות העכוז, גודל השדיים, ונעצרות... לפניה
עצמות לחיים גבוהות...